מה שהפליא אותי על עצמי היה, שבתום הלידה הבנתי שגם בפעם הבאה אני כנראה אנסה לעשות את זה בלי שיכוך כאבים ולראות אם זה יתאים למציאות (כלומר, יהיה יותר קצר!). התובנה הזו הבהירה לי סופית, שלא יכולתי לייחל לשלמות גדולה מזו. הייתי רוצה להתייחס באופן יותר אישי לכל אחת, אבל מה לעשות ובאמת באמת כל שורת תגובה כאן ריגשה אותי עד דמעות! זה לא מנימוס, באמת כולכן נגעתן בי. שוב מיליון תודות - עשיתן לי את הבוקר! אה, ועוד דבר בהקשר של דברים שלכן שנאמרו בשבח הגמישות המחשבתית. חלה בי תמורה עמוקה... עד הלידה היו לי כל מיני רעיונות ודעות, חלקם די מבוססים במוחי הקודח. עם הלידה, זנחתי את כולם! גם בזכות ההארה עם האפידורל וגם כי בכלל הפינות מתעגלות לי. שום רעיון לא טוב יותר מהמציאות והמדד היחיד לקיומו הוא - שהוא עובד בשטח, כווין-ווין (לי ולאלמה). אני מרגישה שכלום לא בנפשי. לא הנקה, לא תחליפים, לא שאיבה, כלום. רק המהלך ההרמוני של העניינים.
ועכשיו שאלה פרוזאית... אני מניקה. היה לי סיפתח מדהים בלידה, שטפו טפו נמשך עד עכשיו. כבר מהיום השלישי הגיע החלב והוא שפע והנקתי את אלמושקה כל פעם מצד אחד ולא היה גודש וכל מיני בעיות. עד כאן אחלה. אממה מה? תובעני לי בטירוף... וגם זוגי נורא נורא רוצה להשתתף בהאכלה. גם כי הוא שותף לגמרי בכל הטיפול בה, וגם כי הוא רוצה שאשן קצת (אני רצוצה, אין מה להגיד). אז החלטנו לשלב גם בקבוק של חלב שאוב בלילה בינתיים. שכרנו משאבת קיטט מחברת ביוגארד (מי שלא מכירה, זה זוג חרדים שמשכירים משאבות שאקליות תעשייתיות ב-5.5 ש"ח ליום או ב-4 ש"ח/יום מעל שלושה חודשים - עמרם ורחל). ואתמול שאבתי בכבוד 75 סיסי בפעמיים לפי המאמר הנהדר שכתבה זהר! רק אליה וקוץ בה... אלמושקה לא רצתה את הבקבוק. קנינו פלייטקס כדי שהמציצה תדמה כמה שיותר לשד (מציצה בפה פתוח). בסוף, כשזוגי כבר היה מותש לגמרי ונעלב לחלוטין, קמתי ואז היא פתאום כן התרצתה (מידיו של זוגי, לא ממני). אוף, סליחה על הבלבוליישן, אני מרגישה שאני לא כ"כ ממוקדת. הבעיה בקיצור: כששמים את הבקבוק בפיה, יש זרימה בלתי פוסקת (לא כמו בשד) ואנחנו פוחדים שהיא תשתנק. מה לעשות? האם להחליף בקבוק? לנסות שוב היום? לשים את הבקבוק בפיה במלואו (כלומר, את כל הפטמה וה"עטרה")? הצילו, אני על סף שבירה!
|
תוכן התגובה:
|