22/4/2003 18:57
|
אוריתה
|
מאת:
|
תודה לכן על התשובות. בהחלט חומר למחשבה...
|
כותרת:
|
קודם כל נורא מעודד לשמוע שהמצב משתפר בעתיד הקרוב כל כך. האמת היא שכבר היום (טפו חמסה) אלמוש מתנהלת בקצב יותר שפוי (לנו). היא ישנה 3 שעות בין הנקה להנקה. זה ממש עולם אחר! ומירית, 20 דקות... אני יודעת שאת לא מגזימה. לנו היו גם לילות כאלה וגם כאלה שהיא בכתה פשוט שעות ברצף בלי שנשכיל להבין מה מציק לה (כן, ובדיעבד מסתבר שניחשנו לא נכון. כל יום לומדים לפחות משהו אחד חדש :-).
וענת... כנראה הבהרתי את עצמי לא טוב. זה ברור שהילדים יבואו לפנינו תמיד. השאלה היא, וזו לדעתי שאלה מאד אינדווידואלית, איפה נמתח הגבול שבו ההורה חש כזו מצוקה, שזה כבר לא תומך גם עבור הילד. אני עוד לא יודעת מה יתן לי שילוב הבקבוק כי לא ניסיתי עדיין. אני רק יכולה לשער, ואז לגלות שאולי טעיתי. חשוב לנו שזוגי יאכיל אותה גם כן - גם בגלל השיתוף וגם כדי לאפשר לי יותר חופש (ולצורך העניין לא רק זוגי, אלא אחרים בכלל יוכלו להאכיל אותה מידי פעם. למשל אם נצטרך בייביסיט). אני לא רוצה לוותר על ההנקה, רק לשלב בקבוק כאופציה (מדובר על אחד ביום). ומאיה - תודה לך על ההזדהות... זוגי שיחיה, בעצם עושה הכל חוץ מלהניק גם טיפול באלמה וגם טיפול בבית. בעצם הוא כל כך תומך בי, שלעתים בלילה אני פשוט לא מעירה אותו בשביל לחתל וכאלה, כי חבל לי על השינה שלו... לא יודעת, אולי אני עוד טריה מידי (סה"כ אלמה בת 12 יום), אולי הורמוניי עוד גועשים. אני (עדיין) לא מרגישה שההנקה זורמת בעורקיי. היא מהנה ומתגמלת לעתים קרובות ומפרכת ותובענית בפעמים אחרות. בכלל, יש לי גם הרהורים לגבי האהבה שלי לאלמה, שרק הולכת ומתהווה. ולכל זה מתלוות גם חרדות ופחדים, ומה יהיה אם לא אוהב אותה מספיק ולא יהיה קשר עמוק וכו'. בכלל מן תחושה שאני לא יודעת כלום רק מנסה ומנסה ולומדת את עצמי ואת בתי ואת בעלי שהפך גם לאב. מרגש וגם מפחיד ומציף כל מיני רגשות של נזקקות ושל פגיעות. ואני מה נותר לי? להתמודד כמו שאני יכולה...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|