נכון, הם גדלים. יש לי את עדן, בן 9 עוד מעט, והוא סיפור בפני עצמו. ושיעורים שהוא מביא לחיי, חבל על הזמן. כן, הוא זקוק לדברים שונים ממני, וגם זקוק לחיבור אחר, שונה. האמהות שונה איתו. אני מגלה על עצמי מקומות קשים אחרים, מגלה כמה פנים יש לאלוהים. הדרך הרוחנית עוברת איתו במחוזות קשים של קשר, חמלה, סובלנות, תקשרות ועוד.
כשהילד גדול, הקשר ומורכבותו גדלים. ומה אם לא קשר ללמדנו על עצמנו? מישיבה בודדת על הר קדוש, בשתיקה אילמת של מדיטציה אל תוך הלילה, המיינד משוחח עם עצמו, בתקווה שלא. והנה פה מתרחש מפגש ואיזה מפגש זה. מי יבין ללב ולדמיון ילד בן 9? איזו שפה אני צריכה לסגל? איזו גמישות? איך להיות איתו כאן ועכשיו? להיות עם... זה לא קל, ועדן שלי לא בא להקל עלי בגלגול הזה. והוא מתנה. להתחבר לליבו זה להתחבר לעצמי. לקבל אותו זה לקבל את עצמי.
אז כך.
זה אחר וזה לא פחות. האהבה בוחרת לה פנים רבות בחיינו ואנחנו יכולות לזרום, לוותר על שליטה, להאמין, לתת לגוף ולוותר על הראש, אותו דבר ואחרת.
ובכלל עוד לא דיברנו על זוגיות (ששששש....).
|
תוכן התגובה:
|