אבל עוד שניה.
אמא, התחפרתי לי שוב מתחת לשולחן, בפינה שהפכה ביתי השני בשנה החולפת. נו, מה אני יסה. התקמצנתי על השקיות יומולדת וההפתעות, והפירורים והמריחות מהעוגת שוקולד האיומה ששליש מהבצק שלה הונח בצד מבעוד מועד כדי להיות קרם (איחס), וחשבתי שלא תשימו לב, וממני ייחסכו הבושות של כמה בעצם יגיעו למסיבה (הנה שוב החברה בצופים חוגגים). חגיגה וולונטרית היא תמיד מיפקד שסכנת בושה בצידו, ולכן אני מעדיפה לוותר, עם כל המעל חמש מאות כניסות וזה.
עוד משהו קטן. החולַּם המבוקש, שמבדיל חוׁלוׂת (עם בִּיצות) מחולות (מבייצות), מצוי בהישג יד. כל שעלינו לעשות הוא לנעול את המקשים בעזרת מקש הcaps ואז לשים פעמינו אל שורת הספרות. מאחורי כל מספר מסתתר פסיק או נקודה, או צירה, או שמא קובוץ, והוא מתגלה בכל יפעתו בשעת לחיצה על מקש shift בו-זמנית. עולם חדש מרהיב ושעשוע בסגנון משחק זיכרון בצידו מובטחים למנקדים האמיצים.
ואם כבר ציוניוני הדרך. תמיד אני מסתבכת עם סדר השמות בטקס פרס ישראל. מה, אני אתחיל עם טובה המדהימה שהשקיע בפורום הזה מי יודע כמה פונטים עתירי חוכמה, ויטמינים ואיך קוראיםן לחלקיקים הקטנים שמיוצרים בלב? ולאלן, שרצונה לעזור ולהעניק יוצא מגדר הרגיל, וליהודית שמוציאה אותנו מחושך לאור, ושתשובותיה הסבלניות, המפורטות והמקצועיות לעילא כמובן גומרות לי להרגיש צורך במכינה לגן חובה בהשכלתי? לדר' בר שאין כמוהו? לדר' הלר המצוין? וכאן עוד יכולתי להיעזר ברשימה כדי להבטיח שלא שכחתי (אילנה היא בעלת הפורום והאתר, כמוני, כך שאיני מזכירה). ומה בנוגע לאוצרות מקרב המשתתפים היעני לא מקצועיים שיכלו ללמד רופא או שניים דבר או שניים ושהם ספריה עדכנית מהלכת, בנושאי הריון, לידה, הנקה וגידול תינוקות וילדים? אני בכלל לא מסתכנת בלפרט כאן רשימה (לפי איזה סדר? ואם חלילה אשכח אושיה?)
ותודה לכל הפיות הטובות על הברכות.
ועכשיו, לסיפור הלידה, המובא הישר מהקליניקה של אילנה, ושכמובן יופיע גם במדור לידות הבית בתוך יום-יומיים.
הלידה של שירה/מאת מיכל
השעה 7:30, יום שני ה- 16/7/01, אני קמה ליום חדש. ב- 8:00 אני מבחינה בטפטוף של מים חמימים בין רגלי. בשעות הקרובות המים מקבלים גוון ורוד ואני מחליפה פדים בתדירות הולכת וגדלה. אני יודעת שכדי להביא לצירים עלי ללכת, לשבת בשירותים, רק לא לשכב. הסיבובים בבית, מהמטבח לסלון, למרפסת ולחדרים וחוזר חלילה, הביאו לצירים המיוחלים. לאט לאט מתחילים מעין כאבי מחזור קלים, לא סדירים, אחת לחצי שעה, עשרים דקות, ובהמשך, בערך כל רבע שעה.
ב- 13:45 התחילו צירים עזים. כל חמש דקות, כל ארבע דקות וכל שלוש דקות. במהלך הציר אי אפשר לדבר איתי, ואני צועדת לפינה שקטה אחרת בבית, עד יעבור זעם. בינתיים התקלחנו, התלבשנו ואירגנואת הפריטים האחרונים. התיק לאילנה היה מוכן וגם אנחנו.
ב- 15:20 יצאנו מהבית, נרגשים וכואבים. את הדרך שארכה שעה העברתי עם צירים חזקים מאוד, כל שלוש דקות עד כל דקה, שאורכו יותר מדקה. אני סופרת בשקט את אורך הציר, זמן שנראה כנצח, ומגיעה ל- 90 שניות. זכרתי שציר חזק וארוך זה ציר יעיל, וניסיתי לאגור כוחות בין ציר לציר. "צירים חזקים יותר מאלה כבר לא יהיו לך", אומר משה.
בסביבות 16:20 הגענו לאילנה. אני שבויה בתוך הגוף שלי, מעבירה את הגלים שעוברים עליו כל דקה, ומשה לצידי, משמש משענת איתנה לחוויה האדירה שבחרנו לעבור. אני שומעת את אילנה אומרת לנו שהיא כבר מגיעה, ושנינו צועדים בשביל המוביל אל הקליניקה. הקליניקה הזו, שמזכירה צימר באיזושהי פינה חלומית בקצה העולם, לא איכזבה אותנו. אני, שלא ידעתי את עצמי מרוב כאב, חיכיתי לאילנה, שתאשר, שתכחיש, שרק אדע מה עובר כעת על גופי.
ההודעה לא אחרה לבוא, "מצויין, יש לך פתיחה של ארבעה ס"מ, את תלדי היום". ביקשתי להיכנס למים ואילנה אישרה. המים החלו זורמים ואני קיפצתי לתוכם כחיה צמאה, מתכרבלת בתוך המים, מחכה לציר הבא. הקול של משה נשמע באוויר, "את נראית כמו העובר שבתוכך".
לא עברה שעה וחשתי, שהצירים קורעים אותי ורצון עז ללחוץ. בבדיקה נוספת אמרה אילנה, "את נהדרת, יש לך פתיחה של 10, את יכולה להתחיל ללחוץ כמו שעושים קקי".
משה, עם מכנסיים מופשלים, נכנס לתוך המים, תמך בי מאחור ותנוחתי שונתה מעמידת שש לכריעה. בכל לחיצה, כל גופי רעד והתכדר כשבלול, עמל לפלוט את האוצר שהתפתח בתוכו תשעה חודשים. עוד לחיצה חזקה וארוכה לקרב את הראש לפתח לתחילת הדרך החדשה. "מצויין", נשמעת אילנה ברקע. משהו מותח, קורע ושורף אותי מבפנים. הוא קרוב, הוא קרוב, אני מרגישה. "את רואה ראש?", שאלתי את אילנה. "איזה שיער שחור יפה" הייתה התשובה. תלחצי…תלחצי, די! עוד פעם. עוד, די! עוד, עוד קצת, עוד קצת… לא ללחוץ… הראש בחוץ, ושירה בידיים שלי. אני יוצאת מהאמבטיה, עדיין מחוברת לתינוקת שלי, נשכבת על המיטה, מוקסמת מן הרגעים העוברים עלי. נעלמו החששות, נעלם הכאב, רק אושר גדול.
"תלחצי, הפעם זה רך, לא כואב", אני שומעת את אילנה, והשילייה בחוץ, בשלמותה.
מה אספר, חוויה מעולם אחר, אני חושבת, בעודי מניקה את שירה ביתנו הבכורה. משה, שהחוויה החזקה הזו עברה גם עליו, מצלם את שירה, את אילנה ואותי מזוויות שונות, מנסה להנציח את הרגע המדהים הזה, שלא יעלם לעולם.
מספר ימים אחרי הלידה, ירדה הנפיחות, הדימום נחלש מאוד, ואני שומעת את עצמי אומרת שאני רוצה עוד פעם…
|
תוכן התגובה:
|
