|
9/8/2001 11:32
|
נטלי
|
מאת:
|
|
הנה סיפור הלידה של מאירה (הצלחתי להעתיק ולהדביק). מאירה - אני מקווה שלא אכפת לך...
|
כותרת:
|
אושר חיינו – אור – נולד ביום ראשון ה-22.07.01 בשעה 11:10. החליט שהגיע הזמן ויצא לאוויר העולם בבית, במיטה של אבא שמוליק ואמא מאירה הקצת מופתעים ומאוד נרגשים.
יום חמישי 18.7.01 תחילת שבוע 39. ביקור אצל הרופא המבשר על 1.5-2 ס"מ פתיחה, 80% מחיקה. ואני עם כל הספרים והמידע יודעת שזה יכול להיות עוד שבועיים אבל גם כל יום..
קמתי ביום שישי עם הרגשה שצריך לנקות ולסדר ועם רצון לעוד שבת אחת שלנו ביחד כזוג לפני שאנחנו משפחה של ממש. בשבת כבר לא היו תירוצים וארזתי תיק לבית החולים. אושר (זה היה שמו כל תקופת היריון) כנראה הרגיש שאנחנו מוכנים לקראתו (החלונות נקיים), רק שהוא שכח להגיד לאמא ואבא שגם הוא מוכן.
ביום ראשון בשעה 5:00 בבוקר קמתי עם התכווצויות בבטן התחתונה, כמו כאבי מחזור. לא כואב יותר מידי רק קצת מפריע לישון ולכן עברתי לכורסא בסלון ובן זוגי לאות הזדהות נרדם על הספה לידי. התחלתי לשלשל ולהקיא בקצב וזה היה סימן שמשהוא מתרחש ולכן התחלנו למדוד את ההתכווצויות (שאני עדין לא יכולה לקרוא להם צירים)
לא בתדירות קבועה, לא לאורך זמן ולא כואב!! בכל זאת ניסינו לאתר את הרופא שלי כדי לשאול לדעתו, אבל מכיוון שזה יום ראשון (יום חופש בארה"ב) לא מצאנו אותו ורק השארנו הודעה. לאחר כעוד שעה של הקאות וחששו של שמוליק שאתייבש, שוכנעתי לנסוע לביה"ח ולו רק כדי לקבל עירוי. כמובן שהתעקשתי להיכנס להתקלח (10:45) וביקשתי את עזרתו בגילוח הרגלים (אי אפשר ללדת בלי…)
תוך כדי המקלחת הרגשתי לפתע בכאב וברצון ללחוץ שהתגבר למשך כמה שניות. לרגע חששתי כשהבנתי שהלידה הולכת לקרות מהר יותר ממה שחשבנו. עברתי למיטה (תוך כדי תלונות שלא הספקתי לשים מרכך בשיער) כדי להתנגב ולהתלבש כשגל נוסף של לחץ עבר אותי שוב. בן זוגי הציץ ונפגע "אני רואה את הראש!!" הוא התקשר לשירותי החירום ובקול רועד מהתרגשות אמר שאני עומדת ללדת בבית (11:02). מיד העבירו אותו לאישה שכיוונה אותו לכל אורך השיחה. בעודו אוסף מגבות ניסה גם ללטף אותי ולהרגיע. הוא רץ ל-10 שניות כדי להשאיר את הדלת פתוחה לחובשים כשהרגשתי שוב את הדחף ללחוץ. שלחתי יד ונגעתי בראש של ילדי! צעקתי לשמוליק: "חמוד, הראש בחוץ!" הוא שחרר את חבל הטבור מסביב לצוואר ואושר השמיע את קולו בבכיה קלה ועבר למלמולים חרישים. דחיפה אחת נוספת וכל הגוף הפעוט היה בחוץ, ישר לזרועותיו של שמוליק, בדיוק בשניה ש-2 חובשים הגיעו לקחת את הפיקוד. (11:10 )
הם חיברו את הקליפס לחבל הטבור ושמוליק חתך אותו. עטפו את אושר במגבות וניגבו אותו למרות שיצא יחסית נקי.
בינתיים הגיעו עוד 2 שוטרים ואיש מכבי אש (האמריקאים האלה, איפה חיל האוויר!!) וכולם עמדו מסביב למיטה בעוד שמוליק מנסה לצלם תמונה ראשונה. מדדו לי ולאושר לחץ דם ודופק וחיברו אותי לאינפוזיה ואני לא הפסקתי לבקש שרק יתנו לי להחזיק אותו בידים שלי ושאני בסדר גמור. לאחר דקות ארוכות הגעתי לרגע המדהים בחיי - חיבקתי את אור ביד אחת צמוד לציצי וביד השניה ליטפתי ונישקתי את שמוליק וכמובן פרצתי בדמעות של אושר.
על אלונקה כשברקע קריאות מזל טוב מהשכנים הובלנו לאמבולנס ולבית
החולים הקרוב כדי להיווכח שאור אכן מרגיש נפלא וגם אני.
הכניסו אותי לחדר לידה להוצאת השליה ו-2 תפרים (קרע קטן שלא הורגש) ולאחר 3 שעות שבהן חיממו את אור כי היה קטן (2.5 ק"ג)
חזר לזרועותינו לתמיד.
מחשבה אחת מלווה אותנו מאותו יום - כנראה ששמוליק ואני עשינו משהוא טוב אחד בחיינו, שזכינו לחוויה המדהימה הזו שעברה בשלום
מישהו אהב אותנו באותו יום
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
