בנות על ההזדהות, קיבלתי ליטוף וזה מה שהיתי צריכה עכשיו. בעלי הוא באמת נשמה, גם אם לפעמים אני יודעת שהוא פשוט חוסך לו התפרצות בכי שלי כשאני מספרת לו שמישהו שאל אותי לפשר הבטנונה. למזלי, אני באמת לא צריכה לעשות דיאטה, אלא רק כפיפות בטן, כי זה ממש מצב של שרירים שצריכים חיזוק (אני פעם בשבוע בחוג חיזוק, וזהו...).
את האמת ורד, כשאני מסתכלת במראה אני לא ממש מרוצה. נורא בא לי לחזור להיות כוסית כמו לפני שנתיים. למה אני צריכה להשלים עם הבטן הסוררת? למה לא להרגיש יותר טוב עם עצמי? למה הוויתורים האינסופיים שאני עושה מאז ההריון ומאז הלידה בפרט? המושג "אמא" הרבה פעמים מהווה בשבילי אשה עם ורידים ברגליים וצמיג במותן. אבל זה ממש לא כך. אני רואה אמהות חתיכות ומטופחות ומרגישה צביטונת. ואני באמת בטוחה שמה שאני מרגישה בפנים יותר חזק ממה שהסביבה מרגישה או חושבת על הגוף שלי, אבל עדיין מאוד קשה לי עם ההערות האלו.
אז אני שוחה והולכת לחוג חיזוק. ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות משהו גם מעבר. הרי 10 דקות כל יום יש לי לעשות כפיפות בטן. העצלנות שלי חוגגת...
טוב, די בינתיים להלקאה העצמית שלי. אני מנסה לשכנע את עצמי ולהצדיק את עצמי פה על כל מיני חולשות שלי.
אני צריכה לעשות חושבים עם עצמי ולראות מה באמת מפריע לי ומה אני עושה עבור זה.
טוב, תודה לכל מי שהגיעה איתי עד כה, ותודה על החיזוקים ממכן...
נני
|
תוכן התגובה:
|
