בעיני אין כמו ללדת בבית, או יותר נכון בסביבה תומכת ואינטימית. אני מרגישה, שאם היה מקום מתאים יותר ללידה, שמספק את הצרכים הבסיסים האלו כדי ללדת באופן טבעי ואינטואיטיבי כמו שבחרת, אז אולי הית יכולה לחשוב על ללדת שם, ובכך להנות משני העולמות. כואב לי שאין היום אלטרנטיבה הולמת כמו מרכזי לידה. וסביבה ויחס הולמים הם בגדר רולטה רוסית- לך תדע על מי תיפול...
הסיפור שלך מדהים, ונראה שאת אשה עם כוחות נדירים. הוא גם מזכיר לי את סיפור הלידה של סבתא שלי(בטריפולי), שהמחשבה על בית החולים עשתה לה כל כך רע, שהיא לא היתה מוכנה לשמוע על זה, וכשהשכנים החלו לדאוג, והזמינו אמבולנס, אז כשהבינה שהוא הגיע, היא פשוט שאגה, והשפריצה את דוד שלי החוצה. בכריעה, כשהיא אוחזת משני צדדיה את המשקופים של הדלת (סצינת "תמות נפשי עם פלישתים").
קראתי בסיפורך על הרבה סבל, ואילו בלידות שנחוו כטובות, יש פחות שימוש במילה הזו. מאמינה שהרגשת שזו הדרך הנכונה היחידה עבורך ללדת. מבינה אותך על כך. לפני כשנה, מישהי כתבה סיפור דומה על לידת בית ללא מילדת, וגם שם מתואר הרבה סבל. (אלופות הלינקים- אנא עזרתכן, נדמה לי שקראו לה מרינה, וזהר חשבה שזו מתיחה של שרה...) נראה לי שזה קשור לתחושה של "אם אין אני לי מי לי" ושאין על מי לסמוך, ושאין מי שיוכל להכיל אותי. בעיני, לידה בסביבה מוכלת לוקחת את הכאב למקום אחר, והאשה לא חווה סבל.
מה שאני מנסה להגיד, זה שזו היתה הבחירה ההשרדותית שלך, רק היתי מקווה בשביל נשים אחרות (או בשבילך בלידות הבאות אי"ה) שחשות כמוך את הצורך לשים את עצמן לגמרי במרכז, קשובות מאוד לעצמן, שיהיה מקום מזמין ומאיר עינים ללדת בו, ויאפשר להן לעשות זאת עם תמיכה רפואית במקרה הצורך. בעצם כמובן, זה לכל אשה באשר היא, כי מקום שמאפשר הקשבה, גם מזמין נשים שפחות ברור להן לקראת מה הן הולכות, לקחת מקום מרכזי בלידתן.
מתנצלת שרכבתי ככה על הסיפור שלך עם דברים שמעסיקים אותי, מוסיפה עוד מזל-טוב לסיום ומאחלת הרבה בריאות ואושר לכולכם. מירב.
|
תוכן התגובה:
|