פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי
 
15/10/2003 12:41 ורד מאת:
טוב, עד כמה שזכרוני מגיע כותרת:
בכל זאת עמליה כמעט בת שנתיים. אבל טראומות כאלה זוכרים. בכל פעם שהרהור במשקל נוצה על ילד נוסף עושה סיבוב פרסה במוח שלי, התמונות האלו חוזרות לתקוף אותי במלוא חיותן.

הדבר הכי מוחשי שזכור לי מאותם ימים זו ההרגשה הזו של החור בבטן. קראתי עכשיו שוב את מה שכלבובה וזהר כתבו אז, כי זכרתי שהן הביאו אותי לדמעות. זכרתי נכון. חוסר האונים הזה שנוחת על ערבוביה פיזית ורגשית הביא, לפחות אותי, לקצה תהום הבהלה. פניקה אמיתית. שהביטוי הכי ממשי לה היתה הרצון לטבוע בתוך החזה של בנהז"ש. כל הזמן אמרתי לו "אני צריכה מגע", "אני רוצה להתכרבל", כשהמשמעות הלא כל-כך סמויה של זה היתה "אני רוצה מגע, אבל לא של הייצור הנודניק הזה שצורח פה" (ולא שעמליה היתה צרחנית מי יודע מה). הבריחה שלי אל בין זרועותיו של בנהז"ש, אני מבינה היום, היתה ניסיון להחזיר את הגלגל אחורה אל הימים בשניים.

אבל נתחיל בבית-החולים: הלילה הראשון עבר תחת מעטה כבד של אפידורל. רק למחרת הבנתי מה זה התפרים האלו, וגרוע יותר - הטחורים. העברתי את היום הראשון ב"מאיר" במצב סביר, בין אימא שלי ובעלה לביקור של חברים. ההנקה היתה בסדר. אבל אז הגיע הלילה. שלחתי את בנהז"ש הביתה וניסיתי ללכת לישון, אבל הטחורים האלו הרגו אותי. לא עזר כלום.

עוד בסוף ההריון הם הגיעו, וידעתי שהם יציקו לי עוד יותר אחרי הלידה. דווקא ניסיתי לעשות טיפול מנע. זו הפעם האחרונה שאני משתמשת במוצר הומאופטי. בחיי. עזר לי כמו אקמול לטרשת נפוצה. ביקשתי את עזרת האחיות, שזרקו לי איזה פד קפוא. שעה אחר-כך כבר חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לשכב, לא לשבת, ההליכה גם לא היתה משהו. פניתי שוב לאחות. הפעם כבר בכיתי. ראיתי שהיא הסתכלה עלי בפרצוף של "אוי, הבכיניות האלו", ואני רציתי להגיד לה, "הי. אני אף פעם לא בוכה, אז קחי אותי ברצינות". אבל התביישתי. התקשרתי לבנהז"ש רק כדי לבכות לו, הוא אמר שהוא יבוא, אבל אמרתי לו שזה מיותר. בסוף האחות הסכימה להציץ לי בתחת, רק כדי להגיד: "אה, למה לא אמרת שזה כזה חמור. אני אקרא לכירוג". חיכיתי שעתיים עד שהוא הגיע (מסכנות אלו שישנו אתי בחדר). קבלתי זריקה בתחת, שנתנה לי שלוש שעות שינה.

הנסיעה הביתה היתה כולה בצל הטחורים. בגלל שאנו שומרי שבת יצאנו בלילה. מוצ"ש. היה חושך. מה שלא עזר לתחושת ההתמצאות שלי בעולם. כשהייתי בבית-חולים גם ירד הגשם הראשון. באתי עם בגדי קיץ ויצאתי עם טרנינג. בכלל, הרגשתי שהעולם השאיר אותי מאחור. שקורים בו דברים, אבל אף אחד לא מספר לי. עמליה ישנה בסלקל כמו ילדה טובה עד שהתקנו לה את העריסה. משום מה בחודשיים הראשונים לחייה, התעקשתי לישון עם אור עמום בחדר. יעני כדי למצוא אותה מהר או משהו. אני לא מבינה היום למה, כי זה כנראה הפריע לה כמו לי. אשכרה, חודשיים לא ישנתי. או שהיא טחנה לי ת'ציצי, או שחיכיתי לזה שהיא תטחן לי ת'ציצי. היה איזה לילה שהיא ישנה שבע שעות, בגיל שלושה שבועות, ואני ישבתי והסתכלתי עליה. מטומטמת. אה, ואני גם לא יודעת לישון במשך היום. פשוט לא יודעת. אז נראתי חרא, הרגשתי חרא. והיו לי טחורים.

ביום ראשון בבוקר אימא שלי באה יחד עם השידה משילב. נפלתי על צווארה כמו שאף פעם לא נפלתי על צוואר. היו לה קציצות, מרק ועוד כל מיני. היא עזרה לי לסדר לעמליה את השידה. היא אלופה בארגון ויודעת מה כדאי לשים איפה כך שיהיה הכי נוח. היא גם הראתה לנו איך לשטוף את עמליה, אבל פחדה להוריד לעמליה את הסטיקר עם השם שהיה דבוק לה לבטן. גם בנהז"ש פחד, אז אני הורדתי (איך עצוב להודות שזה נתן לי תחושת ביטחון). אחר-הצהרים היא הלכה. אני קראתי כאן לא פעם סיפורים על אימהות וחמות נודניקיות, שבאות ולא הולכות. אני הרגשתי נטושה לגמרי. ספייס? מי צריך ספייס? רציתי עזרה. רציתי עורף. רציתי שיגידו לה מה לעשות. כל רגע.

למחרת יצאנו בנהז"ש עמליה ואני לרופא. נסענו במונית. מומחה הטחורים הסתכל על הבטן שלי ושאל אם אני בהריון. "לא, תודה". הוא ביקש שאעלה על המיטה, ארד לעמידת שש, אבל על המרפקים. תנוחה מאוד לא משפילה. "אז מה את עושה?", הוא שאל. עיתונאית. "יופי, אני הכי אוהב לעשות בדיקה רקטלית לעיתונאיות". הומור מהתחת. הוא אמר שהטחורים כבר בנסיגה, והמליץ לי לאכול תפוח ירוק על קליפתו לפני כל ארוחה. שבוע אחר-כך חזרתי לעצמי. או נכון יותר, התחת שלי חזר לעצמו. אני עוד הייתי בבלגן.

האוכל מאימא שלי נגמר אחרי שלוש וחצי ארוחות. אז למרות שלא הייתי רעבה, כי הבטן שלי היתה מלאה בזמזומי פניקה שהשתיקו כל קול אחר, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאין לי אוכל. אני לא יודעת איפה הם לומדים את זה, הפעוטים, שמיד ברגע שהמרק רותח, הפסטה מבעבעת, או המיקרו עודה "גלינג" הם רוצים לאכול. בראש לי ראיתי את עצמי כמו גיסתי האהובה, שאף פעם לא מצליחה לאכול. זהו. הגעתי למקום הזה שאני נמחקת בו.

חמותי שבאה יומיים אחר-כך, בעיקר היתה עסוקה בלצלם אותנו וגם לאכול את הספגטי ברוטב פסטו שאנחנו, בנהז"ש ואני, הכנו (וגם לבקש את המתכון). אני מתה עליה, על חמותי, אבל כמו שכתבתי פה פעם, באותו יום הבנתי שהיא לא תחליף לאימא שלי. או במילים אחרות, שאין לי אימא. אני פה לבד. עם הפטמות הכואבות והמדממות, הדירה המבאסת שלנו (שמאז שעברנו דירה קשה לי להתקרב אליה בגלל כל הזיכרונות מאותם ימים, וזו דווקא היתה דירת הכלולות העליזה שלנו פעם), עם הילדה הזו, שאני לא כל-כך אוהבת, אבל מנשקת מלא כדי שהיא לא תשים לב.

ניסיתי לקרוא עיתון ולא הצלחתי. הכרחתי את עצמי לשמוע רזי ברקאי, סתם כדי להעמיד פנים שאני מתפקדת, וגם כדי שרעשי הרקע יטשטשו את המקום הזה שהגעתי אליו. זה מדהים. זה שלפני ההריון והלידה, ידעתי בדיוק מה אני ארגיש. זאת אומרת לא בדיוק ידעתי, אבל היתה לי תחושת בטן איומה שאני לא אהיה אחת מאלו שמחליקות אל תוך האימהות עם וזלין. הדבר היחיד שלא ידעתי זה שזה משתנה.

שבוע אחרי שעמליה נולדה הלכנו שלושתנו לבית קפה. לא לבית הקפה הרגיל שלי (שם מעשנים) אלא לאחד כזה של זקנים ואימהות. סולידי. עמליה ישנה כל הזמן במנשא. אבל אני הייתי בחרדה קשה. שבועיים אחר-כך ציינו את הולדתה במסיבת "שמחת בת" בבית ההורים של בנהז"ש. היו קרובים וחברים, וגם הדלקת נרות חנוכה. לקראת הסוף (בנהז"ש שר לי שיר מקסים ואני דיברתי על אבא שלי) בנהז"ש דיבר עם זוג חברים שלנו, שבתם היתה אז בת שמונה חודשים, וסיפר לו על חוסר האונים שלנו. "מה אתה דואג?", אמר אותו חבר, "ורד היא פרויקטורית, תוך כלום זמן היא בעניינים". ואני חשבתי לי - וואי נכון, אני פרויקטורית. אני אחת כזאת שבשליטה. האנשים בחוץ לא יודעים שבטעות לחצתי על "דליט", ושאין לי שמץ מושג איך משחזרים את הקובץ. משום מה האמונה של אותו חבר ביכולת שלי החזירה לי קצת אמונה בעצמי.

כשעמליה היתה בת 6 שבועות כבר נסענו לניו יורק לשבועיים. היה נורא קר והיא שכבה שם בתוך עשרות שכבות של בגדים ושמיכות. שם התאהבתי בה.

תוכן התגובה:


תגובות נוספות
15/10/2003  11:25 פעם צמח פה באופן ספונטני - ורד
15/10/2003  11:36 אדרבא - קראתי את סיפורה של כלבובה והצטמררתי. אז יאללה בנות, להתחיל להקליד, ואולי נקבץ את זה כמו שהוצע אז ליד המאמר המצויין על הפוסט פארטום (ל"ת) - annat
15/10/2003  12:30 רעיון מדליק - סאלוש
15/10/2003  12:40 אתן יכולות להסביר בדיוק מה זה פוסט פארטם? לא מכירה את הביטוי. (ל"ת) - בורה
15/10/2003  12:51 אוי annat - ההודעה שלך הגיעה אלי בדיוק בזמן... - שירין
15/10/2003  13:00 ורד - ראיתי את ההודעה שלך רק אחרי ששלחתי - את מתארת בצורה כל-כך מוחשית ומדויקת הרבה מהתחושות שהיו לי - שירין
15/10/2003  13:00 שירין - למה אנחנו לא הולכות לקורס הכנה להורות? - ורד
15/10/2003  13:19 אחח ורד, איזה דיון נפלא, הזכרת לי נשכחות - אסנת ש.
15/10/2003  13:35 וואלה ורד, את כל-כך צודקת - - שירין
15/10/2003  14:03 ורד, מדהים איך זוכרים הכל, לא? - אסנת ש.
15/10/2003  14:25 אסנש, גם אני מרגישה ככה לגבי אמהות טריות.. - רוניתה
15/10/2003  14:36 וזה הזמן לאתגר אותכן... (ל"ת) - נונה
15/10/2003  14:37 כן כן כן כן כן - בלו
15/10/2003  15:19 ורד, הבאת אותי לדמעות (ל"ת) - annat
15/10/2003  16:53 מה הייתן משנות? - עינת
15/10/2003  17:27 עזרה עזרה עזרה - annat
15/10/2003  18:00 אוי ריגשתן אותי מי לא ייחלה שהילד שלה יישן כבר - רוי
15/10/2003  18:38 טוב נו, you talked me into it גם אני מתחילה לשפוך! :) - סאלוש
15/10/2003  18:45 ורד, כבר פעם שניה היום שאת עושה לי חור בלב - נועה
15/10/2003  19:13 ולגבי 'מה הייתי עושה אחרת' - נועה
15/10/2003  20:49 סאלוש - נועה
15/10/2003  20:57 אוי ברח לי ולט שמתי לב, אז הנה האתגר: - נונה
15/10/2003  21:11 ורד, גם אני בכיתי בגללך... - נונה
15/10/2003  21:31 ורד-מדהימה הכתיבה שלך - פיצי
15/10/2003  21:41 אני לא זוכרת יותר מדי - סיס
15/10/2003  21:43 חוויה אחרת לגמרי... - במבי
15/10/2003  21:52 תיקון ניסח, וטפו-טפו-טפו - במבי
15/10/2003  22:16 וואו בנות איזה דיון מדהים !!! ורד החזרת לי בגדול על הדמעות ההן אה...? - זהר
15/10/2003  22:53 בנות, איזה דיון יפהפה! - דניאלה
15/10/2003  23:13 איך ילדתי את עצמי - אלה
15/10/2003  23:19 קהיון חושים ולבורה - מה זה פוסט פארטום - אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית
15/10/2003  23:23 לא הספקתי הרבה ליקרוא - ורד- נורא מתחברת למה שכתבת כל כך נכון!!!!!!!!!!!1 (ל"ת) - מעיין של ליב
15/10/2003  23:38 אוקיי - עכשיו אני מבינה למה אני רוצה להיות דולה פוסט פארטום - מעיין של ליב
15/10/2003  23:47 נועה, הרגת אותי אני מתה עלייך! (ל"ת) - סאלוש
15/10/2003  23:52 יא ווארדי איזה דיון נוגע - ליאתיתי
16/10/2003  00:12 ליאתיתי את גדולה כרגיל ! אגב מקלחות - זהר
16/10/2003  00:19 ואני מרגישה שאולי אני עדיין שם.. - רוניתה
16/10/2003  01:13 פאסט - פוגרסיב - אורנה*
16/10/2003  08:58 רוניתה, אני חושבת שפה כן מדברים! וגם מה הייתי משנה - אסנת ש.
16/10/2003  10:09 וחברה טובה שלי שראתה אותי אחרי הלידה החליטה שהיא דוחה את הקטע של הבאת ילד... - לולי
16/10/2003  14:32 כמו שרי בדיון ההוא, למען הריוניות שבטח חטפו פה את הפחד של החיים - עתליה
16/10/2003  14:33 נחמה... - אמא ל-2
16/10/2003  15:47 הימים הנוראים - - קרן
16/10/2003  17:13 הכל עובר חביבי (ארוך כאורך הגלות) - זכרונות
16/10/2003  18:50 סאלוש - הרמתי את הכפפה וזה מה שמצאתי (לינקים בפנים) - שירין
16/10/2003  20:37 סאלושית? אני...? תודה (ל"ת) - נועה
16/10/2003  21:59 נועה, כן, כן את... ושירין - תודה, נחמד לי לקרוא את הז - סאלוש
17/10/2003  01:21 וואו, איזה דיון. ת'אמת, מפתיעה את עצמי שאני לא בוכה - שבית
17/10/2003  15:58 שבית - - אורנה*
18/10/2003  21:23 הפוסט שלי - רוניתה
19/10/2003  11:24 הוי רוניתה - בכלל שכחתי את הטי שירטים הרטובים - ורד
5/12/2003  14:29 אחרי כמה זמן מקבלים מחזור? - אני
5/9/2005  16:00 שיעורים - מני


   
 

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש