בכל זאת עמליה כמעט בת שנתיים. אבל טראומות כאלה זוכרים. בכל פעם שהרהור במשקל נוצה על ילד נוסף עושה סיבוב פרסה במוח שלי, התמונות האלו חוזרות לתקוף אותי במלוא חיותן.
הדבר הכי מוחשי שזכור לי מאותם ימים זו ההרגשה הזו של החור בבטן. קראתי עכשיו שוב את מה שכלבובה וזהר כתבו אז, כי זכרתי שהן הביאו אותי לדמעות. זכרתי נכון. חוסר האונים הזה שנוחת על ערבוביה פיזית ורגשית הביא, לפחות אותי, לקצה תהום הבהלה. פניקה אמיתית. שהביטוי הכי ממשי לה היתה הרצון לטבוע בתוך החזה של בנהז"ש. כל הזמן אמרתי לו "אני צריכה מגע", "אני רוצה להתכרבל", כשהמשמעות הלא כל-כך סמויה של זה היתה "אני רוצה מגע, אבל לא של הייצור הנודניק הזה שצורח פה" (ולא שעמליה היתה צרחנית מי יודע מה). הבריחה שלי אל בין זרועותיו של בנהז"ש, אני מבינה היום, היתה ניסיון להחזיר את הגלגל אחורה אל הימים בשניים.
אבל נתחיל בבית-החולים: הלילה הראשון עבר תחת מעטה כבד של אפידורל. רק למחרת הבנתי מה זה התפרים האלו, וגרוע יותר - הטחורים. העברתי את היום הראשון ב"מאיר" במצב סביר, בין אימא שלי ובעלה לביקור של חברים. ההנקה היתה בסדר. אבל אז הגיע הלילה. שלחתי את בנהז"ש הביתה וניסיתי ללכת לישון, אבל הטחורים האלו הרגו אותי. לא עזר כלום.
עוד בסוף ההריון הם הגיעו, וידעתי שהם יציקו לי עוד יותר אחרי הלידה. דווקא ניסיתי לעשות טיפול מנע. זו הפעם האחרונה שאני משתמשת במוצר הומאופטי. בחיי. עזר לי כמו אקמול לטרשת נפוצה. ביקשתי את עזרת האחיות, שזרקו לי איזה פד קפוא. שעה אחר-כך כבר חשבתי שאני משתגעת. לא יכולתי לשכב, לא לשבת, ההליכה גם לא היתה משהו. פניתי שוב לאחות. הפעם כבר בכיתי. ראיתי שהיא הסתכלה עלי בפרצוף של "אוי, הבכיניות האלו", ואני רציתי להגיד לה, "הי. אני אף פעם לא בוכה, אז קחי אותי ברצינות". אבל התביישתי. התקשרתי לבנהז"ש רק כדי לבכות לו, הוא אמר שהוא יבוא, אבל אמרתי לו שזה מיותר. בסוף האחות הסכימה להציץ לי בתחת, רק כדי להגיד: "אה, למה לא אמרת שזה כזה חמור. אני אקרא לכירוג". חיכיתי שעתיים עד שהוא הגיע (מסכנות אלו שישנו אתי בחדר). קבלתי זריקה בתחת, שנתנה לי שלוש שעות שינה.
הנסיעה הביתה היתה כולה בצל הטחורים. בגלל שאנו שומרי שבת יצאנו בלילה. מוצ"ש. היה חושך. מה שלא עזר לתחושת ההתמצאות שלי בעולם. כשהייתי בבית-חולים גם ירד הגשם הראשון. באתי עם בגדי קיץ ויצאתי עם טרנינג. בכלל, הרגשתי שהעולם השאיר אותי מאחור. שקורים בו דברים, אבל אף אחד לא מספר לי. עמליה ישנה בסלקל כמו ילדה טובה עד שהתקנו לה את העריסה. משום מה בחודשיים הראשונים לחייה, התעקשתי לישון עם אור עמום בחדר. יעני כדי למצוא אותה מהר או משהו. אני לא מבינה היום למה, כי זה כנראה הפריע לה כמו לי. אשכרה, חודשיים לא ישנתי. או שהיא טחנה לי ת'ציצי, או שחיכיתי לזה שהיא תטחן לי ת'ציצי. היה איזה לילה שהיא ישנה שבע שעות, בגיל שלושה שבועות, ואני ישבתי והסתכלתי עליה. מטומטמת. אה, ואני גם לא יודעת לישון במשך היום. פשוט לא יודעת. אז נראתי חרא, הרגשתי חרא. והיו לי טחורים.
ביום ראשון בבוקר אימא שלי באה יחד עם השידה משילב. נפלתי על צווארה כמו שאף פעם לא נפלתי על צוואר. היו לה קציצות, מרק ועוד כל מיני. היא עזרה לי לסדר לעמליה את השידה. היא אלופה בארגון ויודעת מה כדאי לשים איפה כך שיהיה הכי נוח. היא גם הראתה לנו איך לשטוף את עמליה, אבל פחדה להוריד לעמליה את הסטיקר עם השם שהיה דבוק לה לבטן. גם בנהז"ש פחד, אז אני הורדתי (איך עצוב להודות שזה נתן לי תחושת ביטחון). אחר-הצהרים היא הלכה. אני קראתי כאן לא פעם סיפורים על אימהות וחמות נודניקיות, שבאות ולא הולכות. אני הרגשתי נטושה לגמרי. ספייס? מי צריך ספייס? רציתי עזרה. רציתי עורף. רציתי שיגידו לה מה לעשות. כל רגע.
למחרת יצאנו בנהז"ש עמליה ואני לרופא. נסענו במונית. מומחה הטחורים הסתכל על הבטן שלי ושאל אם אני בהריון. "לא, תודה". הוא ביקש שאעלה על המיטה, ארד לעמידת שש, אבל על המרפקים. תנוחה מאוד לא משפילה. "אז מה את עושה?", הוא שאל. עיתונאית. "יופי, אני הכי אוהב לעשות בדיקה רקטלית לעיתונאיות". הומור מהתחת. הוא אמר שהטחורים כבר בנסיגה, והמליץ לי לאכול תפוח ירוק על קליפתו לפני כל ארוחה. שבוע אחר-כך חזרתי לעצמי. או נכון יותר, התחת שלי חזר לעצמו. אני עוד הייתי בבלגן.
האוכל מאימא שלי נגמר אחרי שלוש וחצי ארוחות. אז למרות שלא הייתי רעבה, כי הבטן שלי היתה מלאה בזמזומי פניקה שהשתיקו כל קול אחר, לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאין לי אוכל. אני לא יודעת איפה הם לומדים את זה, הפעוטים, שמיד ברגע שהמרק רותח, הפסטה מבעבעת, או המיקרו עודה "גלינג" הם רוצים לאכול. בראש לי ראיתי את עצמי כמו גיסתי האהובה, שאף פעם לא מצליחה לאכול. זהו. הגעתי למקום הזה שאני נמחקת בו.
חמותי שבאה יומיים אחר-כך, בעיקר היתה עסוקה בלצלם אותנו וגם לאכול את הספגטי ברוטב פסטו שאנחנו, בנהז"ש ואני, הכנו (וגם לבקש את המתכון). אני מתה עליה, על חמותי, אבל כמו שכתבתי פה פעם, באותו יום הבנתי שהיא לא תחליף לאימא שלי. או במילים אחרות, שאין לי אימא. אני פה לבד. עם הפטמות הכואבות והמדממות, הדירה המבאסת שלנו (שמאז שעברנו דירה קשה לי להתקרב אליה בגלל כל הזיכרונות מאותם ימים, וזו דווקא היתה דירת הכלולות העליזה שלנו פעם), עם הילדה הזו, שאני לא כל-כך אוהבת, אבל מנשקת מלא כדי שהיא לא תשים לב.
ניסיתי לקרוא עיתון ולא הצלחתי. הכרחתי את עצמי לשמוע רזי ברקאי, סתם כדי להעמיד פנים שאני מתפקדת, וגם כדי שרעשי הרקע יטשטשו את המקום הזה שהגעתי אליו. זה מדהים. זה שלפני ההריון והלידה, ידעתי בדיוק מה אני ארגיש. זאת אומרת לא בדיוק ידעתי, אבל היתה לי תחושת בטן איומה שאני לא אהיה אחת מאלו שמחליקות אל תוך האימהות עם וזלין. הדבר היחיד שלא ידעתי זה שזה משתנה.
שבוע אחרי שעמליה נולדה הלכנו שלושתנו לבית קפה. לא לבית הקפה הרגיל שלי (שם מעשנים) אלא לאחד כזה של זקנים ואימהות. סולידי. עמליה ישנה כל הזמן במנשא. אבל אני הייתי בחרדה קשה. שבועיים אחר-כך ציינו את הולדתה במסיבת "שמחת בת" בבית ההורים של בנהז"ש. היו קרובים וחברים, וגם הדלקת נרות חנוכה. לקראת הסוף (בנהז"ש שר לי שיר מקסים ואני דיברתי על אבא שלי) בנהז"ש דיבר עם זוג חברים שלנו, שבתם היתה אז בת שמונה חודשים, וסיפר לו על חוסר האונים שלנו. "מה אתה דואג?", אמר אותו חבר, "ורד היא פרויקטורית, תוך כלום זמן היא בעניינים". ואני חשבתי לי - וואי נכון, אני פרויקטורית. אני אחת כזאת שבשליטה. האנשים בחוץ לא יודעים שבטעות לחצתי על "דליט", ושאין לי שמץ מושג איך משחזרים את הקובץ. משום מה האמונה של אותו חבר ביכולת שלי החזירה לי קצת אמונה בעצמי.
כשעמליה היתה בת 6 שבועות כבר נסענו לניו יורק לשבועיים. היה נורא קר והיא שכבה שם בתוך עשרות שכבות של בגדים ושמיכות. שם התאהבתי בה.
|
תוכן התגובה:
|