15/10/2003 14:37
|
בלו
|
מאת:
|
כן כן כן כן כן
|
כותרת:
|
כן לורד ולשירין ולענת ולכל אלו שכתבו בדיון המצורף שקראתי עכשיו וכולי דמעות.
לא ייאמן כמה זה זכור וכמה אני עוד נזכרת בתחושת האימה.
כחוט השני חוזרת לי בחיי ההתמודדות הנוראה עם העובדה שאינני מושלמת. מה נורא היה לגלות שאחרי 30 שנות כמיהה מטורפת לילד אני עוברת הריון ולידה נפלאים ואח"כ מרגישה אבודה, שעשיתי את טעות חיי, מסתובבת עם תחושה תמידית של בוקס בבטן, חרדה גדולה, שאני לא יכולה להיות אפילו רגע אחד בלי יעל, שאין מצב שאני אצליח להתמודד ,בכי בלתי פוסק (לא בזמן שיש מבקרים,כמובן..) וכל זה בתחושת אשמה נוראית. כן, ברור שקראתי,שמעתיוכו'. אבל שום דבר לא מכין אותך באמת לבום הגדול. כמו שגם בהריון ממש "נעלבתי" מזה שהגוף שלי מגיב באופן צפוי להכעיס (בחילות, מצבי רוח)כך גם לא הייתי מוכנה להשלים בשום אופן עם העובדה שכ"כ קשה לי והכחשתי והכחשתי והכחשתי. אני עכשיו גם נזכרת שבתקופה הזו רציתי כ"כ לכתוב כאן בפורום וממש לא הייתי מסוגלת. התביישתי. המחשבה על כמה באמת היה לי קשה פשוט מהממת אותי. אני אסירת תודה על הזכות לקרוא את דבריכן ולחוש כזו הזדהות. אני כבר 5 דקות יושבת מול המחשב ומחפשת את השורה הבאה ולא יוצא לי.. לא חושבת שאי פעם כ"כ התרגשתי מהעוצמה של השיתוף הזה.
תודה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|