15/10/2003 18:45
|
נועה
|
מאת:
|
ורד, כבר פעם שניה היום שאת עושה לי חור בלב
|
כותרת:
|
טוב, הפעם הקודמת היה בהודאה על האוברדרפט, אז עכשיו זה כבר נראה קטן... (רציתי לכתוב לך שם ולא הספקתי: איזה כיף שגם אצלך, בגלל בגדי תינוקות)
אסנת, רוניתה - כל כך נכון. כמו שפעם לא התרגשתי מתינוקות או מהריוניות, היום אני מרגישה כזו חמלה. זאת המילה. תינוקות שבוכים מגזים, נשים על סף לידה. נשים עם בטן של אחרי ועם מבט עייף בעיניים. מזדהה עד כדי כאב.
בלו- מכולן איתך הכי הזדהתי: תחושה לא-נעימה של טעות בחישוב. אני לא תמיד פנטזתי על ילד, עשינו את זה מתוך הכרה שהגיע הזמן והרי בסופו של דבר, אנחנו רוצים ילדים. קצת אחרי התחלתי לחשוב, בעצם מה היה לנו רע. החיים שלנו די טובים בסך הכל, לא היה חסר לנו כלום...
בסך הכל היה לנו די קל, אם אפשר לומר. היומיים שאחרי, בבית החולים, היו נפלאים - הוא ינק, ישן (ביום), היו המון אורחים, דחיתי את העייפות. היו לי טחורים וכאב אבל כל הזמן בירכתי על כך שאין לי תפרים והיה קל להתמודד. שמחתי שההריון נגמר ושמחתי לראות את ההורים כל כך מאושרים.
בחודש הראשון הייתי בתחושה של ריחוף מופלא, ענת כתבה על זה לא מזמן - הרגשתי במעין פסק זמן מהחיים, בועה שבה אף אחד לא יכול לדרוש או לצפות ממני לדבר, כי יש לי תינוק לטפל בו. מזמן לא הרגשתי חופשיה ומשוחררת ככה. זה היה בשבילי שווה את הלילות הטרופים (כדברי ורד: או מיניקה או מחכה שיקום), הימים הארוכים שבהם רק רציתי שיעצום עיניים כדי שאוכל לנוח (גם אני מתקשה לישון בימים), ההאכלות האינסופיות (וההתמודדויות עם הסבתות 'הוא אוכל יותר מדי תניחי אותו כבר' אבל אז הוא צורח) הגזים (שלא ידברו על זה לידי) רגשי האשם האינסופיים ('הוא לא מספיק על הידיים') ועוד. שמחתי כשבאו לבקר, אבל כשאביתר התחיל לבכות הייתי מאבדת את הצפון ומתנכרת לכולם. רק שיהיה מרוצה, רק שיקבל מה שהוא רוצה (ההנחה הבסיסית השגויה שהיא מקור כל הצרות: 'אני יודעת מה הוא רוצה, אני רק צריכה לעלות על זה, ואז הכל יהיה בסדר') היה לי כח לכל. אחרי חודשיים שבהם הייתי מנותקת מהכל נכנסתי ללחץ שאני צריכה לחזור לעבודה, לפחות באופן חלקי. אז התחיל להיותק שה.
אבל בעצם עד היום אני חושבת שאני בהכחשה ושיום אחד אני אבין מה עשיתי לעצמי. הכי התקרבתי לתובנה דוקא כשהיינו בחופש, ופתאום נפל לי האסימון: אני כבר לא יכולה להירדם עם ספר מול הים. יש לי ילד. אני באמצע דוקטורט. גם הפרנסה שלי על האוניברסיטה. ועוד מעט יגמרו לי ששת חודשי החסד שהקצבתי לעצמי ואז אצטרך לשוב לעבוד וללמוד במלוא המרץ. ומה אם לא אעמוד בזה. ככל שאני קוראת פה יותר אני מבינה יותר. כי עד היום, אני חושבת, אני לא לגמרי מעכלת. גם אני התחלתי להתאהב באביתר בגיל ששה שבועות, כשהוא התחיל קצת להתייצב. מאז זה רק משתפר. הוא מתוק, חייכן, לא בוכה. (מתעורר מלא בלילה. פרט שולי). אבל עדיין אני חושבת שאני לא באמת מתמודדת. הכל עדין 'בהמתנה', אני אחרי לידה, יש לי תינוק, תנו לי זמן. אני כל הזמן פוחדת שבוקר אחד העולם שלי יפול לי על הראש כי אני אבין שזה לא הולך...
עכשיו אני אלך לקרוא את כלבובה (בריביירה אמרתן?) ותודה לענת על דיון מקסים, וחשוב. ולכן, על תובנות אמהיות מהרחם.
נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|