15/10/2003 19:13
|
נועה
|
מאת:
|
ולגבי 'מה הייתי עושה אחרת'
|
כותרת:
|
בכל זאת:
קודם כל - לא לשחרר את יואל מבית החולים כל כך מהר!! ילדנו בחצות, היינו יחד עד שתיים וקצת. אביתר עבר לחדר תינוקות (שש שעות מנדטוריות, בשש כבר היה איתי בחדר). שלחו אותי לישון! מי יכול לישון, נו באמת. יואל החליט שהוא מיותר ושחרר את עצמו. האמת, היה חשוך ושקט במחלקה, הוא לא רצה להצטרף אלי לחדר בו ישנה יולדת נוספת, גם הוא היה עייף, לא יכולתי לחשוב על שום טיעון להשאיר אותו איתי. (והוא גם הלך בבוקר לעבודה. מין מחוייבות שכזו) איך התבאסתי כשהוא הלך. נשארתי לבד, עם כל ההתרגשות ומה-שמו, האדרנלין. חוסר ההבנה הבסיסי, מה-פה-קרה-פה (כי גם היה נורא קצר ולא הספקתי בכלל להבין שאני יולדת). אז ישבתי עם אביתר בחדר תינוקות עד אשר הכרעתני העייפות והלכתי לישון לבד. מה שנקרא אנטי-קליימקס.
אוקיי. חזרנו הביתה. היה נקי, מבריק (הספקנו לנקות ביום שלפני). אבל תוך יומיים ברדק נוראי. לא היה מי שישטוף ספל - אני עם ילד בידיים, יואל בעבודה! אוכל - למי יש זמן אפילו לפרוס לחם. להרתיח קומקום. השתדלתי להקפיד על קערת קורנפלקס עם פירות כל בוקר כי זה החזיק אותי כמה שעות. אבל בדרך כלל היה יוצא שאכלתי בצהריים, במקרה הטוב. המזל היה שהטריפוליטאים המטורפים מהמשפחה של יואל חוגגים לידת בן במשך שבוע (אצלי בבית) אבל כל הזמן היה המון אוכל מבושל במקרר. רק להכניס למיקרו ולחמם. רק... ואם כבר אירועים: לאשכנזים יש 'שלום זכר' בערב שבת הראשון. ויתרנו. לספרדים יש 'זהר' בלילה שלפני הברית. כל המשפחה מגיעה אל בית היולדת (לפחות מצויידים בסירים מלאים, כאמור) ומתנחלת למשך היום. אחר כך ברית=יום שלם של היסטריה לפחות. לצמצם למינימום!!! מקלחת, שירותים - בקושי. גם כן, לפעמים חיכו עד שיואל חזר הביתה. כי לא יכולתי להוריד את אביתר. יואל עשה המון המון המון כביסות! (כנראה זה מה שהכי צורם לו בעיניים). אמא שלי באה המון אבל כל הזמן ניקתה סביבי וזה היה מטריף, הרגשתי שאני מפריעה לה. ואני העדפתי שהיא תשב ותקשיב לי או לחלופין תחזיק את אביתר כדי שאוכל להתקלח. או תשטוף לי ספל. אמא של יואל, לעומת זאת, באה רק פעם בשבוע - אבל מיד היתה שולחת אותי לישון (ומעירה להנקות).
תובנות? שיואל ישאר בבית קצת יותר בפעם הבאה שיואל יכין לי סנדוויצ'ים למשך היום שאמא שלי תעבור סדרת חינוך בסבתאות ותלמד סדרי עדיפויות חדשים שהכל יהיה מוכן לפני הלידה!!! עם כל הכבוד לעין-הרע, לקנות הכל ולהכניס לשידה. כדי שכשחוזרים הביתה הכל יהיה ערוך ומוכן לפקודתכן. אם כבר אירועים - אז לא בבית שלי. אם כבר ברית - נושא לא פתור עדין מנשא-מנשא-מנשא - להתרגל מהיום הראשון. לפחות מהיום הראשון בבית. פותר המון. לעבור לגור ליד אמא של יואל. סתאאאאאאאאם והכי חשוב: להתכנס - קראתן לזה 'לצלול'. שום דבר לא חשוב, חוץ מהתינוק וממני. שכולם יחכו - אני מתרגלת למשהו שהוא גדול ממני, לומדת לחיות מחדש. ולהשאיר ראש פתוח, לא להחליט על שום דבר מראש, לדעת שהכל משתנה כל הזמן (בדרך-כלל לטובה), להרכין ראש ולחכות שיעבור.
זהו, בינתיים.
אגב היה על זה דיון מעולה, גם כן בחסות ענת (ולירון, למיטב זכרוני). היה שווה.
נועה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|