15/10/2003 21:41
|
סיס
|
מאת:
|
אני לא זוכרת יותר מדי
|
כותרת:
|
רק שכעסתי נורא על שאסור לבעלי לגעת בי ושסיני היה מלאך- ינק נפלא, בלי גזים, ישן נהדר (יחד איתי, על החזה שלי). בעצם, אני נזכרת שבקושי יכולתי לזוז בגלל שתפרו אותי יותר מדי ורק אחרי עשרה ימים נסענו לגניקולוג ששחרר לי את התפרים המיותרים והקל על הסבל. זו אחת הסיבות לכך שסיני ואני התרגלנו לישון צמוד צמוד, למנוע תזוזות מיותרות כשהוא מתעורר. נורא רציתי שיבקרו אותי אבל כולם דאגו לי שאנוח ונותרתי לבדי... אחרי חמישה שבועות כבר הייתי צריכה לחזור ללימודים וסיני נכנס לבית התינוקות. הרגשתי האמא הכי מזניחה בעולם ובכיתי המון. הוא דווקא היה מרוצה שם... השאיבות התכופות בלימודים די הורידו לי את הממוצע אבל הייתי כל כך גאה בהשקעה האמהית שלי שלא ממש עניינו אותי הציונים. הרגשתי שלא היתה לי בכלל חופשת לידה וקיויתי שסיני לא יגדל עם תסביכים בגללי. דווקא חיבבתי אותו מההתחלה, בניגוד למה שחשבתי (שאני אוהב תינוק?!) וזה מאד עודד אותי.
נו, מסתבר שאני כן זוכרת משהו...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|