16/10/2003 00:19
|
רוניתה
|
מאת:
|
ואני מרגישה שאולי אני עדיין שם..
|
כותרת:
|
מה שכתבתי ליעל ש. כמה עמודים קדימה - מדהים איך רק ביוזמתה של עתני הגענו לדבר על המקום הקשה והחשוב הזה של הפוסט פארטום, שזה בעצם העניין כולו. כתבתי שם על ההפרדה שישנה ושאינה מתבטאת בפורום בין ההריון למה שאחר כך, עד כמה הם שונים, רחוקים. מדהים איך גם בפורומים כאלו כל דיון על הקושי נדחק הצידה ברוב המקרים, איך גם אנחנו מקבלות על עצמינו את הטאבו הזה, של לדבר על כמה קשה זה. על אילו מקומות אפלים ואבודים אנחנו מוצאות לפתע בנפשינו אחרי הפיכתינו לאם. אני מאד שמחה שהדיון הזה מתקיים, הוא צריך להיות המטא-טקסט של כל הפורום הזה. הוא לטעמי הסיבה להקמת דיאדה, במילים אחרות. עוד לא קראתי את סיפוריהן של כולן, ושלי עדיין בכזה ערפל שאני לא יודעת אם אוכל לחלצו מהזכרון, הוא נמחק מרוב שהיה מפחיד אולי, לא יודעת. אבל תודה על הדברים היפים שכתבתן פה. חבל לי שאלו דברים שאנחנו לא יודעות לפני, חבל לי שהתרבות שלנו עושה כאלו מאמצים להסתיר את האמת הזו, שכל דיון שנפתח על דכאון אחרי לידה הוא כמעט תמיד אנונימי. מקווה שנשנה משהו פה לדורות הבאים. באמת. יש לי המוני מחשבות וזמן מוגבל מאד, מקווה שיהיה לי זמן לשוב לפה לקרוא ולכתוב. יצאתי עכשיו לפגישה עם לקוחה, ואיך שיצאתי מחדר המדרגות הדלקתי לי סיגריה וחשבתי - "הפסקת סיגריה". האירוע הזה של לצאת מהבית בלילה, להליכה לילית קצרה עם סיגריה (הלקוחה גרה במרחק הליכה זה מאד כיף) זה משהו שכמעט ולא קורה, שזה הזמן שלי עם עצמי, וזה מעין הפסקת עישון מהעבודה הבלתי פוסקת של האמהות. כמה דקות גנובות ומתוקות שלי עם מחשבותי, שאיפותי ונשיפותי. זה עזר לי להגדיר לעצמי את הקושי. גם עכשיו כשאני יושבת ובמקום ללכת לישון מקלידה פה, זה נותן לי את תחושת החופש של הזמן שלי, כשכולם ישנים. כיף. לילה טוב, רוניתה
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|