וואוו, ענת , איזה דיון!!! כמה מרגש לקרוא אתכן, אני מנסה לכתוב, עוד לפני שהצלחתי לכתוב את סיפור הלידה, ככה אולי יהיה יותר קל. קטנצי'ק נולד בלידה שהתחילה בזירוז והסתיימה כעבור יומיים בוואקום, יותר מהכל נצרבו בי השעות האחרונות (5!!!), שהוא חצי בחוץ - חצי בפנים, עוד לא החליט אם שוווה, כנראה, וצוות של איזה עשר אחיות מיילדות ורופאים עומדים בחצי סהר, ואומרים לי " נו, עוד לא ילדת" וואני עייפה, מותשת, רוצה את נפשי למות, צורחת בשקט את נשמתי החוצה, ומיילדת רוסיה שהגיע באותו רגע, גוערת בי "במקום לבכות, תלחצי!!!, לא עוזר שאת בוכה!!! והיא אפילו לא ידעה מה עבר עלי. ברגע שנכנס הרופא, הודעתי לו בטון הכי מאיים שהצלחתי לגייס : תוציא אותו ומייד, לא איכפת לי, אפילו מהאף, רק שיצא כבר".. וככה בקושי רב הוא יצא, בוואקום, עם חתכים, בניגוד לכל הציפיות שלי, הרגשתי מושפלת, כאילו הגוף שלי הבריז לי.. לא רציתי שיניחו אותו עלי, רציתי רק שקט ולהתעורר במקום אחר, בלי הכאב הזה בכל הגוף. אני זוכרת בבירור כמה התפעלתי איך שבעלי לוקח אותו לתינוקיה, עטוף, והוא החזיק אותו כל כך טבעי, ואני לא ידעתי בכלל שהוא יודע, ודווקא חשבתי שלי זה יבוא טבעי. ואני מביטה בהם בהשתאות. בגאווה. לפנות בוקר, אני מובלת לחדר במחלקה. חדר נהדר עם עוד יולדת אחת בלבד. בוקר ואני אחרי כמה ימים ללא שינה, לא מסוגלת לישון. לא מסוגלת לקום. כלום. אמא שלי מגיעה בבוקר. אחרי שכיבדה את בקשתי ולא הגיעה לחדר לידה. אחריה מגיע בעלי ולוקח אותה לתינוקיה, לראות את הנכד, היא חוזרת דומעת מאושר. אני עוד לא מסוגלת להתקרב אליו. כמה שעות אחרי, אני מגיעה עם בעלי לתינוקיה, הקטן, האדום, המעוך שם - שלי. למי הוא דומה? - בטח למשפחה של בעלי, אצלנו במשפחה יוצאים מגוהצים! כואב לי לקום, כואב לי לשבת. רק בטלפון אני גיבורה גדולה, כמעט לכולם. חוץ מאשר לרחלי. חברתי הטובה שמלווה אותנו מאז שקטנצ'יק היה רק פס בבדיקה הביתית. רק לה אני בוכה "חתכו אותי, לא יודעת מה קורה איתי," היא מנסה להרגיע. יותר מכולם היא יודעת שמה שקונטרול פריק כמוני צריכה, זה להרגיש בשליטה, ואת התחושה הזו היא מספקת לי. בגדול. למחרת, מסתבר שקטנצ'יק עם צהבת קשה, גיבור שלי, בפוטו, בעיניים מכוסות, רק שם, התחלתי להתאהב בו, להקשר אליו, מתוך האין אונים שלו, חזרתי להיות מגינה ודואגת, התחלתי להתאפס. עד יום הברית אנחנו עם צהבת, אני שונאת את תחושת חוות החיות במחלקה. כולן עם חלוקים מדממים, אני בשרוואל הודי וחולצת טריקו, כלפי חוץ, למבקרים, הכל סבבה, בפנים, באלבלה.
רק אחרי שלושה חודשים, הכרתי את הפורום הזה, שיש לו חלק משמעותי בבניה המחודשת שלי.
כאילו חוזרת לעצמי, בעצם לא מכירה אותי. נדמה לי שלקח לי כמעט שנה להגדיר עצמי מחדש. לחזור לעצמי? אין דבר כזה, ואולי טוב שכך. יש עוד, אבל אקצר: לקח להבא- חמי וחמותי, נחתו אצלנו כל יום, חמותי הביאה איתה כל יום שקיות של דברים שהיו לה בבית, מגבת לתינוק, למשל ושטויות אמיתיות שהיא קנתה לו. והלאתה אותנו עם זה. אחרי כל ביקור שלה, רצתי (כלומר, דידתי) וקניתי הכל חדש. לקח לנו כמה חודשים לבנות לנו גדר מפניהם, בעצם אנחנו בונים. נכון יותר, היה להגדיר זאת מראש, גם אם במריבה (הכעס והבכי שלי יכלו להחסך פה). באותו הקשר, נקודת אור - את סופהשבוע הראשון שלנו, בילינו בשקט בבית. ביקשנו שאפ'אחד לא יבוא באמת היה נהדר. אמא. אבא ותינוק. וואו, נכתב בשטף, יש עוד המון ואני חשבתי שזה ננעל בתוכי, שולחת לפני שאתחרט.
|
תוכן התגובה:
|