16/10/2003 10:09
|
לולי
|
מאת:
|
וחברה טובה שלי שראתה אותי אחרי הלידה החליטה שהיא דוחה את הקטע של הבאת ילד...
|
כותרת:
|
מאד הזדהתי עם הסיפורים. החודש הראשון לאחר הלידה חרוט לי בלב ככל כך טראומתי שאפילו שנה ו-10 חודשים אחרי ובהריון שני, קשה לי לדבר עליו.אני יכולה להגדיר את התקופה הזאת כתקופה הכי קשה בחיי וגם התקופה בה הזלתי הכי הרבה דמעות. תחושת איבוד השליטה, איבוד העצמי הציפה אותי בעוצמות שמעולם לא הכרתי. אני זוכרת היטב שיכולתי ימים שלמים לרעוב ולא להכניס דבר לפה אלא אם מישהו היה מושיב אותי ליד צלחת עם אוכל. במהלך היום עוד הצלחתי להחזיק מעמד, אבל עם רדת החשיכה (וזה היה מאד מוקדם כי ילדתי בחורף) היה סכר הדמעות נפרץ והייתי בוכה את עצמי לדעת. המנטרה הקבועה שהייתי משננת לבעלי האהוב (תוך התייפחויות בלתי פוסקות) היתה "אין יותר טיולים לניו זילנד..." (לזכר הטיול המדהים שעשינו שנה קודם) שמשמעה היה: "אין יותר חיים עצמאיים, טיולים, בילויים בזוג וכו'". כמובן שבמקביל חשתי רגשי אשם איומים על העובדה שאני עסוקה במחשבות אגואיסטיות במקום להתרכז בפלא החדש שנולד. חברתי הטובה ביותר שהגיעה שבועיים לאחר הלידה לארץ היתה המומה משבר הכלי שהתגלה לה וחזרה מהביקור אצלי ממש בטראומה.וזה רק על קצה המזלג. אז נכון שאח"כ דברים מסתדרים והאושר הגדול מחפה על התקופה הראשונה הקשה אבל גם היום אני נזכרת בתקופה הזאת כבמין מנהרה שחורה, שאז לא ראיתי בה קצה של אור. ועכשיו בשבוע 19+ אני מרגישה שאני מדחיקה הכל כדי לא לחשוב על מה מחכה לי בעוד 20 שבועות.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|