רוצה לספר גם סיפור אחר. גם אני לא רציתי הרבה עזרה, לא נוח לי שמסתובבים לי בבית, בטח ובטח לא האמא שלי, ישמור השם....בשבוע הראשון גיסותיי שלחו אוכל וזו היתה עזרה מספיקה בשבילי. אומנם בן זוגי לא עבד באותה תקופה, אבל כהרגלו לא עשה דבר בבית. והיה עמוס, והיו פצעים בפטמות, כואבים רצח, וישנתי מעט. כל הקשיים האלה שאתן מתארות מוכרים לי מאוד. אבל לא חרדה, לא חרטה, בהלה, חור בבטן. אומנם לא הייתי מאוהבת בה עד טירוף, כמו שקרה בהדרגה מאוחר יותר, אבל מיד היא נראתה לי היצור המתוק ביותר עלי אדמות. בשבוע הראשון גרנו שלושתנו במיטה הזוגית, מניקים או ישנים קצת או בוהים בה בהשתאות של אנשים שמתאהבים. ההתחלה היתה קשה אך מתוקה עד אין קץ. דווקא בהמשך, במהלך החודשים, לפעמים באות תקופות קצרות שבהן אני מאבדת קצת סבלנות ופתאום לא נראה לי כל כך קסום העניין הזה, אבל זה עובר ואני שבה להתאהב בה. לא יודעת במה זה תלוי ובוודאי אי אפשר לחזות את התגובה מראש, אבל לא תמיד התקופה הזו כל כך איומה כמו לחלקכן. אני קוראת אתכן וליבי נחמץ, אתן כל כך אמיצות בעיני שעמדתן בזה ושרדתן את התחושות האיומות האלו. אז לכל היולדות שבדרך, הלוואי ויהיה לכן קל כמה שניתן וקסום, לא לצפות דווקא לתקופה איומה, לפעמים קורה אחרת. דמיינו לכן פוסט פרטום עייף ומתוק כזה, אולי זה מה שיקרה. ולא לוותר על אפי נו בשום פנים ואופן, ברור לי שלו היו תפרים מצבי אז היה אחרת, ואין כמו להכנס לאמהות עם גוף שלם וללא כאבים, כאילו לא ילדת כלל. (טוב, נו, מלבד הבטן הרפוייה, אבל תודה לאל גם היא נעלמת בסוף).
|
תוכן התגובה:
|