17/10/2003 01:21
|
שבית
|
מאת:
|
וואו, איזה דיון. ת'אמת, מפתיעה את עצמי שאני לא בוכה
|
כותרת:
|
זה כבר לילה שני שאני יושבת מול הדיון הזה ורוצה לכתוב אבל כל פעם קוטע אותי בכי מהחדר השני... אז הנה עכשיו הסיפורים שלי: אחרי הלידה (המזעזעת) של גל, מצבי היה עוד יותר מזעזע מהלידה. למרות שאני אלופה בלהסתיר את מצבי האמיתי, ואיך אני מרגישה בפנים. אז אני לא בטוחה כמה הסביבה קלטה את זה. מיד אחרי הלידה התאחסנו אצל ההורים של עודד. כבשנו את החדר של אח שלו (שעבר לישון בסלון). עודד וחברים היו צריכים לסיים את צביעת הדירה שלנו (שהתחלנו שלושה חודשים לפני הלידה). ההורים של עודד גרים בדירה קטנה בקומה שלישית על עמודים, כמובן בלי מעלית. התפרים כאבו בטירוף. הטחורים כאבו בטירוף, לכן קל להבין למה הייתה לי עצירות מטורפת. פרטיות לא הייתה לי, וגם ככה נורא קשה לי לחרבן מחוץ לבית, אז תמיד חיכיתי לשעות הקטנות של הלילה כדי לחרבן ולהתקלח. כל חירבון היה סיוט שלא מהעולם הזה. הרגשתי כאילו אני שוב יולדת. לקח לי יותר משבוע לחזור ליציאות סבירות. טוב, זה היה קטע ממש מזעזע. כל הגוף שלי כאב. הרגשתי כלואה בראש המגדל, עם משפחה לא באמת שלי (של עודד), ובנוסף לכל זה יש גם יצור קטן שתלוי רק בי. בשבועיים הראשונים בקושי נגעתי בו, רק להנקות. למזלי עם ההנקות לא היו לי בעיות בכלל. אחרי שבועיים עשינו לו ברית (הוא נולד קטן). עוד אקט מזעזע. שלושה ימים לא הפסיק לבכות ואני איתו. יום אחרי הברית חזרנו לדירה שלנו. שמחתי על הפרטיות והשקט, אבל הבדידות... לא הכרתי אף אחת בחולון. לא סבלתי לצאת לטייל בחוץ באויר המזוהם והרועש. לא היה לנו אוטו. חוץ מזה שגל היה מאוד רגוע כל עוד הוא היה על הידיים. בשניה שהנחתי אותו, ולא משנה כמה חזק הוא ישן, מיד התחיל לבכות. אז לא אכלתי, לא שתיתי, לא הלכתי לשרותים, לא התקלחתי. בהתחלה הייתי מניקה אותו רק בישיבה, אבל אחרי שלילה אחד נרדמתי בסלון תוך כדי הנקה והוא כמעט נפל לי מהידיים, התחלתי להניק בשכיבה וכך החזרתי לעצמי קצת שעות שינה. כל היום ישבתי בבית מול הולמרק, וגל עלי. ישן עלי, אוכל עלי, מתקלח עלי. איך שמישהו היה נכנס בדלת, מיד הייתי זורקת עליו את גל ורצה לשרותים, לאכול, סתם לשבת "ריקה". למזלי הייתי במין כהות חושים, אחרת בטח הייתי בוכה כל היום. באותה תקופה התחלתי להוודע לפורום ולבנותיו הנפלאות. לאט לאט התחלתי להכיר עוד בנות והתחלתי לנסוע לפגוש אותן (זוכרת איריס?). את אמא שלי כמעט לא ראיתי (עסוקה...). חמותי באה לעזור עם כביסה, כלים, אוכל. וזה מאוד עזר, למרות שלא היתה לי סבלנות לכל ההערות שלה. עם הזמן למדתי להנות מהיתרונות של הפולניות, ולסנן את החסרונות. למדתי לבקש עזרה. למדתי להגיד מה כן ומה לא. למדתי להבליג ולא לקחת ללב כל מה שאומרים לי. למדתי להיות אמא.
אחרי הלידה השניה זה כבר היה עולם אחר. קודם כל הרגשתי מצוין. בלי תפרים. בלי עצירות. בלי טחורים. אחרי הלידה נסענו להורים שלי. רק שתבינו איזה מהפך עברתי במסגרת התהליך של להיות אמא. הגעתי למצב שאני יכולה לשהות אצל ההורים שלי יותר מיום בלי לצאת מדעתי. ההורים שלי גם עברו שינוי יסודי. אמא שלי מאוד עזרה לי אחרי הלידה. בישלה, טיפלה בגל. זה היה מדהים לראות. החודש הראשון עבר בקלילות. אחרי חודש אמא שלי התחילה לגלות סימני שבירה ונשארתי יותר ויותר זמן לבד עם שני הילדים. חודשיים אחרי הלידה הייתה נקודת שבירה קלה. אני משתדלת לא להשאר עם שניהם לבד בבית. אני נוסעת הרבה לחברות, מטיילת איתם. מתחלקת עם עודד במעמסה. אפילו העזתי כבר פעמיים להשאיר אותם עם עודד ולצאת לבלות עם אחותי. באילת התאהבתי יותר מהר. אני מניקה את שניהם, אז אני משתדלת להניק כמה שיותר בשכיבה. אני מנצלת את זמני ההנקה לקריאת ספרים. ככה יש לי יותר סבלנות להניק. לפעמים אני רק מחכה להנקה כדי להמשיך לקרוא. זה לא קל עם שניים, אבל זה כבר לא אותו משבר כמו הראשון.
בטח יש לי עוד הרבה מה להגיד אבל הזכרון... איזה כיף לדבר על זה. טוב, לא נותרו לי עוד הרבה שעות מהלילה הזה. לילה טוב, שבית.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|