מעניין יהיה להיכנס לזה.. אני עדיין מרגישה לפעמים בפוסט.. החודשים הראשונים נזכרים לי כערפל אחד גדול - חור שחור ממש. אני זוכרת בקטעים, לא ברצף. מבית החולים ברחתי אחרי יום לא אחרי יומיים, זאת שאיתי בחדר נחרה כמו גנרטור, ממש לא יכולתי. שחר ירד ביום הראשון עשרה אחוז ממשקלו והיינו צריכים לחזור למחרת לשקול אותו. כל הלילה הנקתי, לכל פיפס שלו. הוא לא ינק טוב בבית החולים ואחרי עזרה מאסתר גרוניס החלטנו שאנחנו במרתון. הלילה הראשון עם שחר, אני יושבת על הכורסא שהפכה להיות כורסת ההנקה, שחר עלי בערך כל הלילה, בחוץ סערה של החיים, אמצע דצמבר, ההנקה לא הולכת, פטמה שקועה עושה לי חיים קשים, לוחצת לתוך כפית, שואבת ונותנת לו, מחזיקה לו את הראש במליון תנוחות ונאבקת, חושבת לעצמי - זהו. החיים שלי נגמרו. יש עולם שלם מחוץ לחלונות הסגורים האלו שלעולם לא אראה שוב. בלי טיפת ציניות. ככה. זהו. נגמר. מה יהיה. מה עשיתי לעצמי. ככה שבועיים בבית עם טי שירט ספוג חלב, סדינים מלאי חלב, מזגן על 24 מעלות ובחוץ חורף היסטרי וגשום, התריסים מוגפים לחלוטין, ונאבקים על ההנקה. איש לא בא לעזור, אבל זה לא מפתיע. יש בפריזר אוכל שהכנתי מחודש שביעי, כל כך פחדתי להיות לבד. דני בבית עוזר בטירןף, שחר צורח בהיסטריה, ואני חושבת על העולם שם בחוץ. במעט הפעמים שיצאנו, לבית החולים לשקילות ולבדיקות צהבת, ולאסתר הביתה, אני מסתכלת על נשים עם ילדים, שנראות בסדר, ופשוט מעריצה אותן. איך היה להן זמן להתלבש בבוקר? להתאפר? לצערי לא בכיתי מספיק ואולי גם היום אני לא ממש עושה את זה. עוד תמונה - שחרון בן שבועיים, יונק יותר טוב, הפטמות כבר לא פצועות מדי, הכאבים כבר נסבלים, ואני צריכה לקחת אותו לרופא מסיבה שאני לא זוכרת. אני בבית, דני בעבודה, לא יודעת מה לעשות. איך לצאת. הרופאה 10 דקות הליכה. לקחת עגלה? סלקל? אוטו? אני פשוט חסרת אונים לגמרי, בוכה ולא יודעת איך אי פעם אצא איתו לבד. היום זה נראה לי שנות אור. אני כל כך מקווה ששתי חברותי הטובות שבהריון יתנו לי לעזור להן, להיות שם עבורן בדיוק בשביל הדברים ה"טכניים" הקטנים הללו. לא רוצה לספר להן עד כמה זה קשה, כי הן לא יבינו בלאו הכי (אולי אם יקראו פה את הדיון הזה) ומפחדת שאחר כך לא ידעו לבקש עזרה. אני זוכרת שלי הכל היה נראה כל כך מסובך שממש לא ידעתי ממי לבקש מה. לא ידעתי איפה מתחיל הקושי שלי אפילו. וואו. טוב שאת זה עברנו..
|
תוכן התגובה:
|