ואני דווקא חושבת שכמו כל רגש אחר, גם האכזבה היא לגיטימית, ולטאטא אותה מתחת לשטיח (או "לגנוז" אותה) לא יפתור שום בעיה. ההיפך- התוצאה היא נשים כמו פותחת ההודעה, שחושבות שהן לא נורמליות. נשים שמחביאות עמוק בבטן רגשות קשים שאין להן איפה לאוורר אותם, כי זה לא לגיטימי להתאכזב מהעובר שלנו, שהוא בריא ותקין, רק בגלל שהמין שלו אינו רצוי לנו. בהריון השני שלי, באותה סריקת המערכות בה נתבשרתי על בן נוסף, מצא הרופא גם כמה ממצאים חריגים נוספים, שחייבו המשך מעקב. אני זוכרת שאחר כך, כשבכיתי בבית, הרגשתי שלפחות הממצאים המדאיגים מקנים לי את הלגיטימציה לבכי, את הרשות (מאת הסביבה) להיות עצובה. אני חושבת שזה לא צריך להיות כך. אולי אם הייתי מאווררת את רגשותיי טוב יותר ומטפלת בהם בזמן (ולא "גונזת" אותם) הייתה נמנעת מבני וממני התקופה הכל-כך קשה בחודשים הראשונים לחייו. ורק לשם הבהרה- כמובן שאני לא מתכוונת שהבנים שלנו צריכים להיות מודעים לרגשות האכזבה. ברור שהם תמיד צריכים לחוש הכי אהובים ורצויים שאפשר. אבל את הרגשות שאי אפשר לאוורר במחיצתם, לדעתי ניתן ואף רצוי להביע במקום אחר, מכיל ואמפתי.
|
תוכן התגובה:
|