|
15/1/2004 09:15
|
תמי
|
מאת:
|
|
אבל למה???
|
כותרת:
|
יש לי איזו אי נוחות עם האמירה ש"הילד סגור ולא מדבר" שמתוכה ההורים הניחו הנחות ופעלו (די קיצוני). האם בשלב כלשהו שאלו אותו אם ירצה להחליף צהרון? האם היום שואלים אותו אם ירצה לחזור לצהרון הקודם? האם ניסו לשקף את רגשותיו (נוסח "אתה מאוד לא רוצה ללכת לצהרון!" ולהקשיב לתשובה)? לדובב ילדים לדבר- זה סוג של יכולת שצריך לרכוש, אני שוב יכולה להמליץ על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו", אבל לפני הכל אני חושבת שיש להפגיש את הילד עם איש\ת מקצוע על מנת לברר מה עובר עליו כעת. לפעמים קורים דברים קטנים שבעיני המבוגרים הם כמעט בלתי נראים, אבל על ילדים הם משאירים חותם, אם לא לומר טראומה (משהו שקרה בצהרון, יכול להיות אפילו משהו שילד אחר אמר לו... התחושה שילדים אחרים נאספים ע"י הוריהם כשהוא הולך לצהרון... מילה רעה שמישהו אמר על הצהרון מבלי שידע שהילד שומע וכו'). יכול להיות שקרה משהו רציני יותר. קשה לדעת. חשוב מידי מכדי שהם ינסו להחליק את זה. אם הילד לא מוציא את זה החוצה, זה דורש התערבות מקצועית. וגם אני חוזרת על הפנייה... דרורית??? תמי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|