אולי משום שזה פשוט לא ניתן לביטוי במלים. הגהנום שאחר כך. אני אמנם רק סיפרתי על השיקום, וכשקוראים את זה, זה נשמע כמו סרט טוב, פרחים, בלונים, רומנטיקה. אבל הכל היה מלווה בטעם מריר, וגם עד שזה התחיל. כמו שכתבה כאן מישהי, שבעלה פשוט קורא אותה כמו ספר פתוח, אצלי היתה פתאום תקופה של מתיחות אדירה. אני משחקת אותה כרגיל, אבל מבינה שהוא מבין משהו. הוא מרגיש משהו אבל לא יודע מה זה הדבר. והוא מתחיל לכעוס על כל דבר בלי שהוא יודע למה. ואז הוא מחליט שהוא חייב להתרחק מאיתנו, אורז מזוודה ולוקח את הדברים שלו לסופשבוע, ואפילו לא יודע לאן הוא נוסע. אני לא זוכרת, אם באותו יום ששי, כן, אני חושבת שאז כבר נפלטה המלה רומן, או משהו כזה. זה היה קשה מנשוא. לא ידעתי אם לתת לו ללכת או לא. הוא הלך בכל מקרה, הייתי צריכה לרקום סיפור לילדים לאן ולמה הוא נעלם, זו היתה תקופה קשה. גם "תקופת החיזור" שבאה אחריה היתה מלווה במכתבים קשים מצידו, ותחושה שאין טעם לכל זה. תחושה ששום דבר לא יחזור להיות כמו האהבה שהיתה קודם (בסוף התבדיתי, אבל כאמור, זה לקח 6 חודשים, ועדיין, כואב כשנזכרים בזה). בעלי הפך קנאי שלא הכרתי, האינטואיציה שלו הובילה אותו למספר הנייד של הבחור (!!!) והוא התקשר אליו, וביקש את התמונה שלי חזרה. בקיצור - סצנות. וגם אחרי שהתגלה, כל הזמן היו שאלות מצידו כגון: מה עוד היה, מה עוד הוא כתב לך, מה עוד את כתבת לו וכמה שרציתי לשכוח, הוא לא נתן. הוא לא נתן. לילות שלמים הייתי חייבת לשחזר מה שכבר מבחינתי הסתיים (כאמור ברגע שראיתי את המראה החיצוני המאכזב) וכמה שרציתי שזה ייגמר וייקבר, כאילו מרוע לב מי שלא נתן לזה להיגמר היה האיש הפגוע שלי.
|
תוכן התגובה:
|