משהו בקלות שבה את מתלבטת אם כן או לא לבגוד. ל-ב-ג-ו-ד. בבעלך. ההוא שאת בחרת והתחייבת לו. אב ילדך. כאילו אין לכל אלה משמעות בכלל. זה לא משנה. כי "בא לי" ריגוש ו"בא לי" להרגיש שוב אישה. בא לי. אני מבינה שיש לכם בעיות. אני מבינה שאת לא מסופקת - את רוצה שהוא יהיה יותר מחזר, שיראה יותר עניין, יותר בעלות, שיעריך אותך, שבמבטיו תוכלי לראות את הזיק הזה של "אלוהים, איזו אישה מדהימה יש לי". אלו בהחלט בעיות, ובעיות שלא הייתי מזניחה לשניה אלא משנסת את מה שצריך ועובדת על זה! את התחייבת לקשר הזה! את בחרת בו להיות לך לבעל עם כל מה שזה אומר - וזה אומר כ"כ הרבה. ואת פשוט מתעלמת. כל היום זה צרצר לי במוח, הפשטות של ללכת ולהשתין בקשת על משהו שאמור להיות מקודש. על מישהו כ"כ קרוב ויקר. לפחות אמור להיות כזה. ואין מה לעשות, להשתין בקשת זה קטן על מה שבגידה עושה. זה נזק שאין לו כפתור שמעלים ומפריח אותו לאוויר. זה נזק שבעזרת עבודה מאומצת אולי במקרה הטוב לומדים לחיות איתו. אבל הוא שם לעולם. ולמרות כל אלה, את מתלבטת לך בנונשלנט אם כן או לא. הייתי יותר מצליחה להבין אם היית עד כדי כך גמורה מההוא, מרוחה על הרצפה ודורכת על הלשון שאז אולי אפשר עוד להתבלבל. אבל את ממש לא מבולבלת. את פשוט מתלבטת לך. ולא עצרת ולקחת את כל הזמן והכוח בעולם כדי לספק את מאווייך (המאוד לגיטימיים חשובים ובריאים!) בדרך שלא תהרוג בך, בו, בכם משהו לעד. בדרך שלא תבטל בכזה זלזול יחסים שבחרת בהם, התחייבת להם, ולפרי שכבר נולד מהם. זה עושה לי עצוב. יש מה לעשות עם המצב שבו את נצמאת. תעשי את זה ! מגיע לך אושר, אבל למה ללכת בדרך הקלה והנוראית הזו? ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|