הי אמא של עידו.מאוד מאוד מבינה לליבך. אני עצמי חזרתי לעבודה לפני כשבועיים, לאחר 4 חודשים בהם שהיתי עם בני 24 שעות ביממה. ליוו אותי תחושות קשות מאוד של רגשות אשמה (אני נוטשת, מפקירה וכד'), לצד פחדים איומים (אני אחזור ואגלה שקרה לו משהו איום. שהכאיבו לו וכד'), חששות (לא יבינו אותו. לא ידעו כיצד להאכיל אותו, כיצד להרגיע או להרדים אותו), והמון ייסורים (היא לא תשקיע בו את החיוכים, זמן המשחקים המתאים, תרגילי ההתעמלות המשותפים וכד').
אם המטפלת שמצאת הנה מטפלת טובה (ופשוט לגלות זאת), תגלי מהר מאוד שהחשיפה לעוד דמות קרובה תעשה לעידו רק טוב. יהיו ימים שתיכנסי הביתה ותקנאי במטפלת כי תרגישי שנרקם בינה ובין עידו קשר מיוחד. אח"כ תופתעי לגלות שיש לה מלא טריקים שלא היכרת, ושהיא מצליחה לעשות דברים שאת היית הרבה פחות טובה בהם (כמו להרדים אותו בנינוחות וקלילות ועןד), שהיא מבינה אותו ושהם מסתדרים מ-ע-ו-לה!. אני מרגישה שהחיים שלי עם העבודה הרבה יותר נכונים ו"שפויים", ושהם נותנים מקום באופן מאוזן לכלל המרכיבים. כאדם, כבת זוג, כאמא וכחברה. אין מנוס מלהרגיש את מה שאת מרגישה (כולל בכי בדרך לעבודה ימים הראשנים). אולי יעודד אותך לשמוע כי הפחדים וכאב הלב הגדול הולכים ומתפוגגים. הגעגוע קיים כל הזמן אבל הוא גם הופך פחות כואב, ופשוט נמצא שם.בהצלחה!!!!!!
|
תוכן התגובה:
|
