יקירתי, הודעך נגעה ללבי מאד. קראתי את כל התשובות החכמות שנכתבו כאן לפניי, ואני חושבת שיש כאן המון נקודות נפלאות למחשבה. אני מנסה להוסיף קצת משלי. האם את מסיכמה איתי, שכולנו נושאים נכות כזאת או אחקרת, נראית או נסתרת? האם את מעלה על דעתך שיש בן-זוג (או בת-זוג) שהם כלילי השלמות? אני מתארת לעצמי שבעלך איש מקסים. ודאי יש לו מעלות רבות ותכונות נפלאות שבזכותן בחרת (כן בחרת) לחלוק את חייך איתו. ולהקים איתו משפחהץ ולגדל ילדים. יש לו נכות ברגליים. רואים אותה. אבל האם רואים את הנכות הרגשית של אבא שלא מסוגל לחבק ולנשק את ילדיו? האם מבחינים מ'נכויות' שלי כבת-זוג? כאמא? (ויש לי. יש לכולנו). הילדים שלך הם ילדים נורמלים. הם מביטים סביבם ורואים את השוני הבולט ויזואלית. הם לומדים לחיות עם הנכות של אבא, כמו שכל ילד לומד לחיות עם מה שאיננו "מושלם" אצל הוריו, וברור מאליו שאין הורה מושלם.
לפני כמה שבועות טיילתי עם הילד שלי (בן 6) בקניון. ראינו אבא וילד מתבוננים באקווריום גדול. הילד שלי אמר: "אמא תראי, איש מסכן" האבא נעזר בקביים). אמרתי: "מסכן? הוא נראה לי מאד שמח. הוא מטייל עם הבן שלו בקניון והם מסתכלים בדגים. כיף להם. ההבדל היחיד הוא שהוא צריך קביים כדי שיעזרו לו ללכת". אחר כך דיברנו על כך שמסכן הוא מי שבוחר להיות מסכן, או מי שאובייקטיבית אינו מסוגל לעשות את כל הדברים שרוב האנשים עושים (כי הוא עני מאד, או חולה מאד, או מרותק למיטה - וגם כאן המסכנות היא שאלה כמעט פילוסופית שבחרתי לא להכניס אליה את הילד שלי, בגילו).
אני חושבת ששנינו קיבלנו שיעור חשוב מהטיול הקטן הזה בקניוןץ חשוב לי שהילד שלי יידע להעריך אנשים לפי יכולותיהם ותכונותיהם, לפי טוב-לבם. אני בטוחה שגם ילדייך ילמדו שיש להם אלף ואחת סיבות להיות גאים באבא שלהם. ואני משוכנעת שהם חושבים שהוא האבא הכי-הכי בעולם. והם צודקים.
|
תוכן התגובה:
|