נראה שהדברים שכתבת באים מהלב וכואבים.
כל ילד רואה את הוריו בהתחלה כמושלמים, הכי חזקים, הכל יכולים והכי נפלאים בעולם. ככל שהוא גדל ומתפתח הוא לומד להכיר אותם באמת - על כל צדדיהם הטובים והפחות טובים ובהדרגה לומד לראות אותם כמו שהם באמת - אנשים בשר ודם, עם חולשות ונקודות חוזק.בסופו של דבר, כל ילד מתמודד עם כך שההורה שלו לא מושלם (באופן כזה או אחר, אף אחד לא מושלם). התהליך הזה הוא חלק מבניית הזהות העצמאית של הילד והפיכתו לאדם בוגר, והוא נמשך שנים רבות. במקרה של אב נכה - חוסר שלמות יותר נראית לעין, אבל גם במקרה כזה התהליך הוא אותו תהליך. חשוב מאד איך בעלך מתייחס לנכות שלו, איך הקשר ביניכם ואיך הקשר עם הילדים.
בקשר לנכות עצמה - השלמה עם נכות נראית לי דומה במשהו לתהליך של השלמה עם האובדן, עם אבל. זה מתחיל מכעס, "למה זה קרה לי?", האשמה עצמית, תחושת קורבן, יש בדרך גם בושה, וכאב גדול ועצב, ומי שמסוגל לתת לעצמו לעבור את כל השלבים הקשים האלה - בסופו של דבר מגיע להשלמה מסוימת ומסוגל לחיות עם מה שיש ולראות גם את הטוב וגם את הרע. עלייך לבדוק עם עצמך אם את השלמת עם הנכות של בעלך? אולי עכשיו דרך הילדים, התעוררו כל אותם דברים שלא עיבדת עם עצמך לפני כן וזה מפריע לך מאד. כנראה שזאת ההזדמנות שלך לעבד את הדברים, עם כל הקושי שבעניין, עם כל הכאב. אני מקווה שתדעי למצוא לך את כל התמיכה שאת זקוקה לה בתהליך הזה.
|
תוכן התגובה:
|