קודם כל מזל טוב בריאות ושמחה! אני גולשת באתר כבר כמה שבועות, מגיבה פה ושם, מסתתרת אחרי שמות, מגששת, להתחבר או לא? "קהילה וירטואלית"?, חברות אנונימית?,- לא ממש אני. ובכל זאת בלי להכיר אותך כ"כ התרגשתי מתאור הלידה שלך. כ"כ חיה, כ"כ אמיתית, כ"כ חיובית. מתארת בפרוטרוט מה בדיוק "קרה" שם, כי היית שם! פיזית ונפשית. כששאלתי את אמא שלי איך היתה הלידה שלי היא ענתה:- "קרעת אותי. בגלל שחשבו שאם אני שמנה אני גם רחבה למטה, לא חתכו אותי ואח"כ חיכיתי עם רגליים מורמות שעה וחצי עד שתפרו אותי. עשו לי גובלן". ועכשיו לך תבנה חיים נורמלים עם אינפורמציה כזאת...ומה שעצוב, שכל כך הרבה נשים חושבות שככה צריך ללדת. "נפלאות" האפידורל, ו"הגאווה הלאומית":- "סבלתי בשקט, לא צרחתי בכלל!" אני רוצה אחרת!!! אני רוצה לשיר, לרקוד, לצרוח, להתלונן, לבכות מכאב ואח"כ לבכות מאושר. גם אני,כמוך,רוצה להיות שם! רוצה להרגיש ולהתרגש. ולילד שלי אני מאחלת את אותו סיפור לידה, (לא המהירות ועוצמת הכאב- למרות שלא מתנגדת...) אלא הפרטים החיים, הכ"כ רגישים של איך הוא נולד. מעבר לרצון לשתף זו מתנה נפלאה "לרך הנולד". ומכוון שהסיכוי שאמצא בקרב יקיריי מישהו שאוכל לדבר איתו על החויות האלה, באותה שפה ושהוא יבין אותי, הוא אפסי!!! (אולי בן זוגי- אני "מתרגלת" איתו את השפה, אין לו ברירה, הוא הולך להיות "שם"), זה משאיר לי את הברירה היחידה- חברות אנונימית,וירטואלית... קוראים לי קרן אור ואני באמת מאחלת לך מכל הלב ועם חיוך ענק- מזל טוב ותודה על ששיתפת אותי בסיפור לידה שלך. יש תקווה!!! ואני לא לבד! ניפגש...
|
תוכן התגובה:
|