הכל התחיל בזה שהמחזור לא הגיע והחלטתי לעשות בדיקת הריון ביתית. עשיתי שתי בדיקות, כדי להיות בטוחה, ושתיהן הראו בבירור – התשובה חיובית! מיד טילפנתי לאמיר לעבודה ובישרתי לו את הבשורה. הוא כל כך התרגש שכמעט התחיל לבכות בטלפון ואמר שהוא בא הביתה כי ממילא לא יוכל להמשיך לעבוד עכשיו...
תקופת ההריון שלי עברה בקלות יחסית. מלבד תחושת עייפות בחודשים הראשונים, הרגשתי נפלא, התעמלתי, עבדתי ולמדתי. לעובר שבתוכי קראנו speggi באנגלית. הייתה זו המצאה של אמיר, בעלי (אנגלוסאכסי במוצאו), שצרף את המילים spirm ו-eggi וכך היינו מתייסים אליו בעודו בבטני – "הספגי זז", "הספגי משהק" וכד'. אבל חוץ מההתבדחויות הנ"ל, לא ממש קישרנו את הפרפורים הרבים בבטני לתינוק, לבן אדם, לליאם הקטן...
מעולם לא תכננתי את הלידה ולא הקדשתי אליה יותר מדי מחשבה, אולי כי פחדתי פחד מוות שיכאב והעדפתי לא להתעסק בעניין. הייתי בטוחה שאקח אפידורל תכף ומיד, כדי שהלידה תעבור כמה שיותר בקלות.
חשבנו ללדת בתל השומר. חברה טובה שלי ילדה שם והייתה מאד מרוצה. היא גם נשארה במלונית של בית החולים, מה שמצא חן בעיננו מאד. כמו כן, עשינו בתל השומר את קורס ההכנה ללידה ונראה לנו טבעי ללדת שם. אולם כשהתקרב התאריך המיועד (1.7.03), החלטנו לבדוק גם את איכילוב. אנחנו גרים כ-5 דקות נסיעה מאיכילוב ופתאום חשבנו שאולי בגלל המרחק הקצר יהיה לנו נוח יותר להגיע לשם ולאמיר לנסוע ולחזור, כשאהיה במחלקת יולדות.
הייתי כבר בשבוע 38 כשעשינו סיור באיכילוב. הסיור היה נחמד, בית החולים נראה יפה וטוב, אבל עדיין לא ידענו...
ובאותו לילה, ה- 24 ליוני, בסביבות השעה 3:00, פתאום התעוררתי מכאבים מוזרים בגב. הכאבים נמשכו מספר שניות ועברו, חזרתי לישון. לאחר כחצי שעה (אולי), התעוררתי שוב מאותו כאב בגב. חשבתי לעצמי שאלו הם אותם כאבי הגב שהרגשתי בשבועיים האחרונים, מן כאבים בגב העליון והתחתון בגלל הבטן הגדולה והכבדה. שוב, נרדמתי.
כך היה עד שעה 7:00 בערך, כשהתעוררתי לשירותים. כשחזרתי למיטה הרגשתי זרם מים מרטיב לי לגמרי את התחתונים במכה אחת! ירידת מים? עדיין לא הייתי בטוחה, או שאולי הייתי בהכחשה טוטאלית! החלטתי לנסות לישון ולראות מה יקרה. נשכבתי במיטה ושוב – הכאבים בגב. הסתכלתי על השעון וניסיתי למדוד את המרווח בין כאב לכאב. לא ממש היה כזה. עברו עשרים דקות וכלום, ואז פתאום – כאב, ואז עברו עוד עשרים ומשהו דקות בלי כאב.
בסביבות שמונה וחצי, כשהכאבים המשיכו, הערתי את אמיר ובישרתי לו שאני חושבת שיש לי צירים (עדיין לא הייתי בטוחה!). אמרתי לו גם שאני חושבת שירדו לי המים. הוא אמר שלדעתו אנחנו צריכים לנסוע לבית החולים ואני אמרתי שמה פתאום, הרי ייבשו אותנו שם ואולי אפילו ישלחו אותנו חזרה הביתה כי הצירים לא סדירים. התחלנו להתווכח, לנסוע? לא לנסוע? החלטתי לטלפן לחברה טובה, שילדה 5 חודשים קודם לכן, ולשאול את דעתה.
בעודי מספרת לה מה קורה, הגיע שוב הכאב הזה, רק שעכשיו הוא כאב הרבה יותר ובקושי יכולתי להחזיק את השפורפרת. חברתי אמרה שלדעתה אני צריכה לנסוע לבית החולים, ושאם אני לא בטוחה אולי כדאי שאתייעץ עם הרופא שלי?
טילפנתי לד"ר קופרמינץ האגדי וסיפרתי לו שאני מרגישה כאבים מוזרים בגב (אבל לא סדירים) ושאני חושבת שירדו לי המים. "מה שאת מספרת נשמע כל כך דרמטי, שנשמע לי שאת צריכה לנסוע לבית חולים" הוא השיב מיד. ואני עוד שואלת "מה דרמטי בזה?"...
אמיר (כמוני) לא הבין שאני באמת בצירים ולקח את הזמן בהתכוננויות לדרך – התקלח, התגלח ואני מחכה בחוץ, ופתאום הכאב נהיה חזק יותר ויותר. ואני עומדת כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה, עם הידיים על השולחן, מנסה לסבול בגבורה עד שבעלי היקר יסיים את ההכנות.
הוא שואל אם אני רוצה להתקלח ואני אומרת בשביל מה? בטח אתקלח בחדר הלידה...
לפני שאנחנו יוצאים לדרך אנחנו עוד מוודאים שלקחנו טייפ, מוסיקה מרגיעה ונרות, כדי ליצור אוירה נעימה. התיק עצמו היה מוכן כבר כמה ימים.
בדרך הצירים הופכים לבלתי נסבלים. אמיר שואל מה אני מרגישה ואני אפילו לא מסוגלת לתאר. רק שכואב לי, כואב לי, כואב לי.
אנחנו מגיעים לבית החולים תוך 10 דקות. כשאנחנו עוברים לשטח בית החולים, איש הביטחון במחסום אומר לנו "שיהיה במזל", מה שנשמע לי כבלתי יאמן. "הם בטח ישלחו אותנו הביתה" אני אומרת. אמיר רוצה להוריד אותי בכניסה למחלקת יולדות, אבל אני לא רוצה להישאר לבד. אנחנו מוצאים חנייה, לאחר מה שנראה כמו נצח, בחניון בקומה 2- וצועדים לבית החולים. בכניסה יש בדיקה ביטחונית ואני כבר בקושי מסוגלת לעמוד על הרגליים. אמיר עוזר לי לצעוד וכשאנחנו מגיעים לקבלה כבר יש לי דמעות בעיניים. האחות שואלת אם אני עם צירים ואני מנסה לדבר אבל לא יכולה. היא שולחת אותי לעשות מוניטור אבל כל המוניטורים תפוסים ואנחנו עומדים בפתח החדר ומחכים ואני כבר מתקפלת ובוכה.
מגיעה אחות אחרת ולוקחת אותי למוניטור שבקבלה. נראה שאף אחד לא מתרגש מהצירים שלי יותר מדי. הכל מתנהל בעצלתיים. שתי אחיות מדברות ביניהן על שריפה גדולה שהייתה הבוקר בבית מרכזים. אני סופסוף נשכבת על המיטה ומחברים אותי למוניטור, כשפתאום אני מרגישה כאילו עוד רגע הגוף שלי (או ליתר דיוק הטוסיק שלי) נקרע מבפנים ומתחילה לצרוח. מעולם לא חשבתי שאהיה זאת שזועקת בכאב בכניסה למחלקת יולדות אבל... אני צועקת, מתפתלת ובוכה. אמיר מלטף אותי ושואל מה אני מרגישה אבל אני מתחננת שיהיה בשקט, שרק לא יגיד כלום. איך אפשר להסביר מה אני מרגישה? ועוד עכשיו?!
נכנס רופא לחדר, מסתכל על המוניטור ואומר לאחות שאני בצירים חזקים. היא אומרת לי שתבדוק אם יש לי פתיחה. מכניסה אצבעות ואז אומרת לי בהתרגשות "כל הכבוד, יש לך פתיחה 10. את נכנסת ללידה!". מה????????
צוות שלם "מטיס" אותי לחדר לידה על אלונקה, כמו סצינה מתוך ER. מישהי מבקשת מאמיר לגשת לקבלה למלא טפסים אבל אני מחזיקה לו את היד ומבקשת שלא ילך לשום מקום! אוקיי, היא אומרת, הוא ימלא את הטפסים אחר כך.
כל הדרך, שנמשכה שניות ספורות, במעלית ובמסדרון אני בוכה ומתפתלת. כואב לי!!!!
הדלתות נפתחות ואנחנו בחדר לידה. המיילדת, בחורה צעירה וחמודה, מציגה את עצמה בשם אנליה ואומרת שהיא תהיה המיילדת שלי. בקושי רב מעבירים אותי מהאלונקה למיטה.
לחדר נכנסת עוד מיילדת ומייד מזהה אותנו – זו יעל, המיילדת שעשתה לנו את הסיור בבית החולים רק אתמול. אנהליה מסבירה ליעל שאני בלידה ויעל נשארת איתנו.
"רק אל תחתכו אותי. בבקשה" אני מתחננת. והן מבטיחות שיעשו הכל כדי להמנע מכך. אני תוהה אם יש טעם לבקש אפידורל? אבל כניראה שכבר מאוחר מדי. הרי אפילו לאינפוזיה לא חיברו אותי!
הן מקפלות לי את רגל אחת (ואמיר את השנייה) ומורות לי לדחוף אבל אני לא מצליחה. הן אומרות לי לדחוף שוב ושוב אבל אני לא דוחפת. אנהליה עוצרת ואומרת לי שנראה שאני מפחדת לדחוף אבל אני חייבת.
אבל כואב לי!!! לא יכולה לדחוף!!! רוצה הביתה!!!
הן מעסות אותי בשמן כל הזמן. אני מפחדת שמתישהו יחתכו אותי ומחליטה לעשות הכל כדי להצליח לדחוף, בתקווה שאמנע מחתך.
אני מתחילה בסוף לדחוף, ולא מאמינה שהצעקות האלו יוצאות מגרוני. "כואאאאאאאאאאבבבבבב", "אייייייייייייי", "כואאאב לללללליייייייי"
"הנה הראש" "תגעי בראש" מתלהבות אנהליה ויעל. אני שולחת יד ומרגישה משהו שמנוני בין הרגליים. ראש?
אני ממשיכה לדחוף כמה שאפשר ולפני שאני מבינה מה קורה, עולה תינוק מייבב ומונח לי על הבטן. הספגי הקטן חי, קיים ונושם. והוא מקסים!
"23 דקות!" קובעת אנהליה "איזה יופי של לידה הייתה לך"
ויעל אומרת "או שיש לך כח סבל חזק או שהלידה שלך התקדמה מהר מאד. אולי כדאי שבפעם הבאה תגיעי קצת יותר מהר..."
כמה מזל שהגענו לאיכילוב ולא נסענו לתל השומר, אנחנו אומרים. ועוד בשעת העומס של הבוקר. אם היינו נוסעים אמיר היה צריך ליילד אותי באוטו! מיותר לציין שאפילו לא פתחנו את התיק עם הנרות והמוסיקה. ולא התקלחתי, ולא התכוננתי ולא כלום. פשוט לא הספקתי...
אנחנו נשארים עוד בחדר הלידה ואמיר כבר עושה טלפונים להורים ולחברים. אני רק שוכבת ומתבוננת ביצור הקטנטן והעטוף שמונח עליי. איזה פלא!
פתאום יעל לוחצת לי על הבטן והחוצה קופצת לה השיליה. איזה גודל! יעל בודקת שהיא שלמה ומבשרת לי שהכל בסדר.
לחדר נכנס רופא מתמחה ובודק אם צריך לתפור אותי. כן, נקרעתי קצת, אבל הוא מודיע לי שבסך הכל יצאתי בזול ועושה לי שני תפרים קטנים. משך כל אותו זמן הקטנטן עליי ואף מצליח לינוק קצת. אני מסתכלת עליו ובוכה. הוא מקסים. הוא מדהים. והוא המלאך שלי, הילד שלי!
על השם החלטנו עוד כשהייתי בחודש שני. ליאם! שתי האותיות הראשונות של השמות שלנו – ליאורה ואמיר. כמו כן, אהבנו את השם ולא היו לנו שום ספקות שזה זה!
עכשיו ליאם בן 9 חודשים. כבר 9 חודשים חלפו ועברו. כמו הריון שלם אבל הרבה יותר קסום.
9 חודשים שכל יום בהם הוא יום של גילויים חדשים. בכל יום הוא יותר ויותר מדהים. האם יכול להיות אף יותר מקסים מזה?
ואנחנו מאוהבים ומתאהבים בו יותר ויותר, וכמו עולם שלם וקסום נפתח בפנינו מאז אותו יום בו הגיח לעולם במהירות הבזק, כאילו היה נחוש לצאת כבר החוצה.
|
תוכן התגובה:
|
