4/4/2004 09:51
|
במבי
|
מאת:
|
אוי, ליאת (+יתי)
|
כותרת:
|
קראתי כבר אתמול, אבל רציתי לחשוב על זה עוד קצת, וגם עכשיו אני לא יודעת כל כך מה לכתוב. את הכי קולעת בול (!) בקטע של "עד כאן!" שיש בי נורא עמוק. של "את תכירי אותי כמה שאני ארצה, אבל לא מילימטר אחד נוסף". קשור לאבא שלי? לא יודעת. יש מצב שכן, כי מין הסתם כל מי שאני קשור לזה במידה זו או אחרת. אפילו רציתי לתת לעוש לקרוא את זה ולהגיד לי מה הוא חושב, כי הוא מכיר אותי כבר ממש טוב. אבל בינתיים השארתי אותו בחוץ. הוא אומר שאצלי אין כפתור ווליום - זה או אחד או עשר. ובגלל זה אני מצליחה להפתיע אפילו אותו בקוליות שלי/ בעוצמת המשברים שלי. נראה לי שהדיכוטומיה הזו היא משהו שאת מדברת עליו, באינטואיטיבי שבך. הפתיחות מול הסגירות וכל השאר. אני חושבת, למשל, שזה לא סתם שאני יודעת לייצר אסתטיקה פיזית מיוגה או שחיה, אבל לא יודעת/ רוצה לרקוד. כלומר, תנו לי משהו מובנה, שאני יודעת איך עושים - אני אעשה אותו מעולה, יפה, זורם, אסתטי. הכי גוף שאפשר. אבל משהו שבאמת בא מזרימה ומשחרור? אין אין אין מצב. לכן הפתיע אותי שבלידה כן הסכמתי ללכת עם גילה ולעשות קולות נמוכים במהלך הצירים. זו היתה פעם ראשונה שהסכמתי למשהו כזה, שהוא די טאבו מבחינתי. עוש וגילה אמרו לי שעשיתי את "זה" מקסים (שאלתי אותם, כי עניין אותי איך זה נראה מבחוץ). אני נורא אשמח אם תמשיכי לנסות לשים על הנייר הוירטואלי הזה את המחשבות שלך, ומה פתאום שאני אנפנף אותך? מקסימום את עצמי:-) לגבי איך יש לי זמן... מסתבר שהשד שממנו כל כך פחדתי, אינו שד בכלל. יש לי שני ילדים טפו-טפו מקסימים. איתמר ממש רגוע (מצליח להתחרות באילי כתינוקת, ויש מצב שהוא לוקח, לפחות בינתיים). הייתי אתמול איתם לבד בבית. ובין זה ששיחקנו הרבה ביחד (אני ואילי) גם התאווררנו זו מזו, והיא שיחקה לבד ואני באתי הנה. אוף, איזה מין עפרוש אני?
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|