9/8/2004 21:23
|
עפרית
|
מאת:
|
לאביב, תודה!
|
כותרת:
|
אביב, כתבת ממקום של הרבה קבלה והשלמה של חוויתך ובכך הדגשת את חוסר ההשלמה שלי עם הניתוח הקיסרי שעברתי. יחד עם זה הצלחתי באמצעות סיפורך להסתכל מזוית מעט שונה על הארוע ואולי להתחיל ולקבל את העובדה שבאמת ילדתי! גם אצלי היה מצג עכוז עם הקטנה ואני מלבד דמיון מודרך ניסיתי הכל. בשבועת הקרובים לניתוח שיניתי דעתי כל פעם מחד, "אם הטבע והעוברית התיישבו להם ככה כנראה שזה מה שצריך להיות והתערבות עלולה לגרום לנזק." ומאידך, כל כך רציתי להרגיש שאני נותנת לקטנה חיים על ידי המאמץ שאני עושה ואעבור עם הצירים וכל הדיבורים על החוויה שמיימית של הלידה....." בסוף נטתה הכף לטובת עצות הרופאים והלכתי לניתוח. הניתוח עצמו היה חוויה מאוד קשה עבורי, מי שמעולם לא היתה מאושפזת, עם העירוי, הצום וכל הלוגיסטיקה של ביה"ח. מעבר לזה קיבלתי יחס מחפיר פשוטו כמשמעו מצוות חדר הניתוח בעיקר בקטע של האפידורל כשקפצתי בכל פעם שניסו לדקור אותי מרוב כאב. אחד הרופאים ממש צעק עליי וגער בי ודאג גם לאמר לי שבגלל שאני אישה שמנה קשה למצוא את המקום. שכבתי שם מושפלת, בודדה, כואבת ודואגת. כל הקשר שיצרתי עם העוברית המדהימה שלי במהלך תשעת חודשי ההריון, הופרע על ידי ההתערבות הרפואית הקרה והלא מתחשבת בחדר הניתוח. למזלי הטוב, יש לי בעל תומך, אוהב דואג ומסור עד אין קץ שדאג בדקות המעטות שהיה בחדר להרגיע אותי ולשמוח כששמענו את בכייה של נועה לראשונה. עד היום קשה לי לאמר ש"ילדתי". כששואלים איך הייתה הלידה? אני דואגת להגיד שזה היה ניתוח. הקשר עם הקטנה שלי הוא מיוחד במינו ולדעתי מהרגע שהחזקתי אותה בידיי (גם זה היה רק בבוקר שלמחרת ואחרי תחנונים בפני האחות בתינוקייה) והבטנו אחת בשנייה, נקשרנו שוב במה שהרופאים הפריעו לו במהלך הניתוח. קשה לי ואני לא רוצה להיכנס להסקת מסקנות והחלטת החלטות לעתיד. בכל מקרה דבר מאוד חשוב שנוכחתי בו שוב הוא חשיבות היחס האישי ובעיקר בניתוח מסוג כזה שהוא למעשה הבאת תינוק לעולם. חוסר הרגישות של הרופאים אשר דיברו ביניהם על ענייני דיומא, התלוננו על עומס הניתוחים, הזהירו מפני שיכחת השילייה (כן, כן) וביקשו לסיים מהר ככל האפשר כי "יש עוד גרידא אחרי זה, וזהו להיום" (ציטוט, הפך את הלידה לטראומה עבורי. בזכות הרבה כוחות שלי, דיברו עצמי ובעיקר בעל מאוד מאוד תומך הצלחתי לעבור את הפגיעה והעלבון, להתגבר ולהתרכז ביצור הקטן שנשאתי בתוכי 9 חודשים. תודה לך אביב שבסיפור חוויתך איפשרת לי להספר את סיפורי שלי, לפרוק ואולי גם לראות שההליך הרפואי הזה היה לידה.
ושאלה מעשית לסיום: האם את (או מישהי אחרת) יודעת מה יכולה להיות הסיבה למצג עכוז? אין לי רחם דו קרנית והרופאים לא אמרו לי דבר על סיבה אפשרית.
שתהני מכל הגדילה והצמיחה שאת נמצאת בתוכה ושיהיה הרבה מזל טוב!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|