23/10/2004 21:25
|
אפרתי
|
מאת:
|
זהר יפתי
|
כותרת:
|
ולפני יומיים רציתי להתקשר אלייך.. ולא ידעתי אם יש לך כבר מקום לעוד אנשים ש"יראו" אותך. ורואי. איזה מראה מרהיב את איפשרת לו לראות. ורואי. שבא בכאב כזה לעולם שאמא שלו היתה מוכנה להיות בו. בשבילו..בשבילה. ורואי. יפה שלי. אנחנו לא אמיצות, לא גדולות מהחיים, לא מרהיבות בעצמתנו. אנחנו לא טייקוניות של היקום הזה. עזבי את זה, ככה רפויה רפויה, בטימום (איך אמרת את זה גאונה אחת, זאת מילת מפתח אצנו בבית, תזכירי לי לספר לך). כך מתוך האין, מתוך הריק, מתוך הענווה והצניעות. מתוך החמלה על עצמנו, שאנחנו לא, מתוך הניקיון של האגו. שהכאב שוצף קוצף על גדותיו, יוצא לנו מכל החורים, מקציף את זויות פינו, כך שזה יראה כמו למות. מתוך זה אנחנו יולדות, גם את עצמנו. יקרה שלי. רואה אותך גם, עוד מאז מאז, שרואי איפשר לך לשמוט באחת את פנטזיית השליטה, להצטנף בצניעותך, באזלת ידך. לקבל את הניתן לך. להודות. לאורך ההריון הזה המאוורר. ובלידה החזקה הזאת, שלא נועדה להיות קלה, אבל זימנה לך שומרים נאמנים ומחוברים שהצליחו לשאת גם אותך בריחמן. הלידה המדוייקת שלך. זהרי. אני איתך. אפרת
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|