לפעמים אני מצטערת שלא יותר. הוא יונק רק פעמיים ביום, לפני השינה (בעיקר מתפנק) ובעיקר בבוקר מוקדם. וחוץ מזה לא ממש אוכל... אני כבר ממש עצבנית מהענין, בעלי כבר יודע שעדיף שהוא ישב לאכול איתו ולא אני. פעם היה אוכל לפחות ארוחת בוקר טובה - צ'יריוס, יוגורט, פרי. היום גם זה בקושי. ארוחת צהריים אצל המטפלת (אין לי מושג - בדרך כלל רק את האורז/פסטה וירק, לא נוגע בעוף/דגים/תחליף שאני שולחת איתו) אחר הצהריים שוב, היה אוכל פירות, עכשיו פחות. ארוחת ערב הפכה סיוט בשבילי, אנחנו מתחילים בלהציע לו מה שאנחנו אוכלים (תמיד משתדלים שיתאים לו), עוברים לדברים יותר רגילים, עוברים לדברים שהוא אוהב... ומתרגשים עם כל ביס שנכנס לו לפה. הערב למשל התחלנו עם שקשוקה ולחם. לחם הוא אוהב, כן? אז לא. לא הלך, עברנו לביצה סתם. טוב, הוא לא אוהב ביצים. פסטה? מלפפון? לא! הגענו ליוגורט ושם כבר כמעט רבנו, הוא חטף לי את הגביע הפתוח מהיד והתעקש להניף אל-על. לשחק, לא לאכול. בשלב הזה בעלי לקח אותו לסלון לאכול מול הטלויזיה. בסוף אכל. יוגורט, זהו.
אז בימים האחרונים אנחנו כבר נותנים לו תמ"ל. בבקבוק! עם זה קצת קשה לי, אני רואה בזה נסיגה (הוא לא שותה בבקבוק מאז שאני לא שואבת לו, מגיל תשעה חודשים) אבל בכוס הוא לא הסכים לשתות יותר משלוק או שניים. אז בוקר וערב, בערך 100 מ"ל (הייתי רוצה שיאכל יותר, הוא לא רוצה). אז לפחות אני יודעת שזה נכנס. זה, וכאמור הנקה וחצי.
אוף אוף אוף, כל פעם שטובה פותחת פינת אוכל אני רוצה לשאול על זה ולא יודעת מה לשאול: זה מספיק? מה הכמויות שהוא אמור לאכול? לא יודעת. העיקר שהוא שמח וגדל והכל טוב, אבל הוא קטנצ'יק. אנחנו צריכים לעשות בדיקת דם כדי לוודא שהברזל בסדר, לפחות שנדע.
תראי מה זה, הוצאת ממני מגילה :-) שיהיה בהצלחה. נועה
|
תוכן התגובה:
|