תמיד אני אומרת שאנחנו עובדות בעבודה בלי תנאים.. בלי הפסקת צהריים, בלי חופשת מחלה, בלי ימי הצהרה, בלי משכורת והרשימה עוד ארוכה... ובאמת לפעמים נמאס, ממש נמאס, וזה קשה ולא תמיד מעריכים..ומבינים..וזה מתסכל ולא פעם מרגישים חוסר אונים. היום, לאחר שבעה וחצי חודשים לקחתי לי "יום חופש", השארתי את איהל'ה אצל הסבתא והלכתי לטייל לבדי, לקנות בגדים, לנשום אוויר, אוי כמה שזה היה כייף, וכל הזמן חשבתי למה לא עשיתי את זה עד עכשיו... אני חושבת כמו הכותבות הקודמות, שצריך לקחת יוזמה כדי לתרום קצת לנפש שלנו..אני חושבת שזה כל כך חשוב, בשבילנו וגם בשביל הילדים שלנו והמשפחה שלנו.. אני בטוחה שמידי פעם אני אמשיך לקחת ימי חופש כאלה, ואתחיל לבקש קצת עזרה כן.. אני מודה, אני לא יכולה לעשות הכל לבד. זה לקח לי שבעה וחצי חודשים להגיע למסקנה הזאת.. ובמקום להצטער שזה לא קרה קודם, אני שמחה שזה קרה עכשיו ולא בעוד כמה שנים, כשהנפש שלי תהיה כבויה.. אז לא ממש נתתי לך פתרונות, אבל מצאתי לנכון לשתף אותך בתחושות שלי..את יודעת מאם לאם.. תהיי חזקה!! המון אהבה ולא רק וירטואלית שגית.
|
תוכן התגובה:
|