כמו לכולן, גם לי מוכרת ההרגשה הזוועוד ביותר קיצוניות. בעלי לא רק שאינו מגיע הבייתה כל ערב, אלא הוא חוזר הביתה למשך ארבעה ימים פעם בשבועיים (ככה זה כשאת נשואה לצבא) ואנחנו, שחרון ואני, עברנו בינתיים להתנחל אצל הורי (דבר משגע משל עצמו) וחופש- א י ן! אז מה עושים? אני פשוט הודעתי לבעלי שכאשר הוא בא הביתה אני צריכה חופש. הוא קם בלילה (כשהנקתי הוא היה נותן בקבוק שאוב או תמ"ל) ויום אחד, או לפחות בוקר אחד, הוא נותן לי יום חופשי בבית לבד(!!!). ביום הזה אני עושה אמבטיה מלאה בקצף, מסכות לפנים, ישנה ופשוט ממלאה את המצברים. אני מציעה לך, ולכולכן, לפני שאתן משתגעות- השתמשו בבעל. זוהי חובתו וזהו גם זמן נפלא בשבילם להשלים חסכים מהשבוע (אצלנו משבועיים) בלי שאנחנו נהיה שם ונפריע (כן, אנחנו מפריעות בלקיחת תשומת לב ובזה שאנחנו פותרות להם כל בכי של העולל וגורמות להם לא להתמודד). בקיצור, כבר דיברנו על כך שהיום זה לא מה שהיה פעם ושאין שבט ולכן יש פחות עזרה ולכן אנחנו צריכות לדרוש את העזרה הזו, בעיקר כדי שלא נשתגע, או כמו שאימי אומרת "הם היו שם בחלק של ההנאה הם צריכים להיות שם גם בחלק הקשה", נכון או לא? (למרות שזה קצת נדוש). :-)
|
תוכן התגובה:
|