בשבוע וחצי הראשונים לחייה של בתי יצאו לי מהפה דברים הרבה יותר גרועים (שאפילו עכשיו לא נעים לי לחזור עליהם). אבל רוח הדברים היתה: עד לפני כמה חודשים היתה לי קריירה מוצלחת, הייתי קוסית (ותסלחנה לי אחיותיי טהרניות השפה), עם חיי נישואים מלאי אהבה. מה גרם לי לעזאזל לוותר על כל זה בשביל היצור הצעקני הזה שלא עוזב לי את הציצי???? אני זוכרת את עצמי קוראת בשקיקה את המאמרים של רותי תחת הכותרת "היום שאחרי". קוראת ובוכה. באמת. בוכה לא רק בגלל ההזדהות, אלא בעיקר מפני שחוויית היום שאחרי מתוארת שם כשילוב בין משבר רגשי עמוק ואושר. אושר??? שאלתי את עצמי. על מה היא מדברת? הרגשתי שאפילו פה, איפה שהכי קרובים להבין לליבי, לא הצליחו לרדת לתהומות הבאסה שהפגנתי. אבל אז, אחרי שקיטרתי תחת כל שפופרת רעננה, התחלתי להרגיש יותר טוב פיזית. עמליה מצידה, החלה לחייך בשבועיים האחרונים. ואני גיליתי שהרבה יותר קל לי להעביר זמן בחברתה, לשחק איתה ולשיר לה, כשברקע יש את הדיסק של שירי יאיר רוזנבלום. עם כל הכבוד למאה שירים ראשונים, וחיבתי האישית ל"רוץ בן סוסים", הבת שלי תגדל על "מסביב למדורה" ו"בנימין זאב". נו טוב, אני גם מגוונת עם הפסקול של צלילי המוסיקה. אבל לפני שאני לגמרי אתפזר, מה שבעצם רציתי לומר, ובעיני זו נחמה, היא שמתרגלים לנאחס, ומגלים את היתרונות. הטריק שלי היה להפסיק להשוות את חיי לאלו שהיו לי לפני חודשיים. זהו. מצב חדש. והמטרה היא להפוך אותו לנעים ככל האפשר. לצאת מהבית כמה שאפשר. לגרד זמן לעצמי. ולדבר עם אנשים שזוכרים אותי בתור ורד אשת המקצוע או סתם חברה, ולא רק כהריונית בעבר ואימא בהווה. אנשים שהשיחה איתם עוסקת בענייני היום. אפילו חזרתי לקרוא עיתון, אחרי שבשבועיים הראשונים רק עשיתי את עצמי קוראת בזמן שבעצם הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. אז את לא לבד, ויש מוצא. כך או כך, קבלי כתף חמה ואוהדת ובעיקר מזדהה.
|
תוכן התגובה:
|