31/3/2005 14:33
|
שירין
|
מאת:
|
ליאתיתי, מקסימה (כל ה"וואו" כבר תפוסים...)
|
כותרת:
|
איזה סיפור סוחף, מותח, מרגש, מטלטל, כל-כך את, כל-כך אמיתי. איך את לא שוכחת את כל הסיטואציות הקטנות האלה, שבזכותן הסיפור ממש "חי", כאילו אנחנו מלוות אותך תוך כדי. כשהגעת לחלק של הבית-חולים התחשק לי ממש לצעוק לך לחזור למכונית, ללדת לבד עם גילי ועם טל, בצורה הכי נכונה לך. איזה מזל שהגעתם ברגע האחרון ולא קודם... כל-כך שמחה בשבילך שהדברים התנהלו (כמעט) כמו שרצית, ושכל אותם הפחדים והחששות פשוט הסתלקו להם. וסקרנית לשמוע על "המתנות המחזקות", אבל רק אם בא לך לשתף.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|