|
26/1/2002 14:29
|
ריש
|
מאת:
|
|
משלימה חובות ישנים... סיפור הלידה מזויתו של ישו הצלוב
|
כותרת:
|
אחרי שהאישלי לא יכול היה להתאפק ורץ וסיפר בקול תרועה רמה על קורותינו בחדר הלידה של אס"ה (מבחינת סדר התרחשויות) נותר לי לתקתק רק את הצד הרגשי נפשי.
ההתחלה של ההריון הנוכחי היתה ב20 לאוגוסט 2000 בהריון אחר. בהריון ההוא נמצא בעובר/ית מום מסוג ספינה ביפידה שגרם לנו להחליט על הפסקת הריון. המהלך לווה בהמון כאב לב דמעות וכעס על המערכת הרפואית, כאשר השיא היה כאשר ד"ר לגנטיקה ניסתה לשכנע אותי לעבור לידה מוקדמת בטענה אווילית שאני מקטינה את סיכויי להרות אי פעם בעתיד אם אעבור גרידה. וכדי להוסיף שמחה לששון כל העונש הזה התרחש לו סביב יום ההולדת שלי. החוויה המתקנת הגיעה בדמותו של ד"ר שניידר, מנהל מחלקת נשים בבי"ח אס"ה שלקח את הטיפול בי לידיו (למרות שלא הייתי מטופלת שלו) ודאג לתאם מראש שוב את כל הגורמים כדי שאוכל לעבור גרידה ולא לידה מוקדמת. הגעתי ערב לפני למחלקה להכנה לקראת הגרידה. קיבלה אותי ד"ר אנה פדואה, שטרחה להתיחס ל"אדם שמאחורי המקרה" ולהרגיע אותי שעוד יהיו לי ילדים... הכאב היה גדול ובלתי נסבל מעורב בכאב פיזי של ה"למינריות" וכאב לב גדול על האובדן הבלתי נתפס שאנחנו חווים. החלטתי להשאר במחלקה ללילה. במהלך השהות טיפלו בי נפלא, דאגו לתת לי משככי כאבים כשביקשתי ולשוחח איתי. בבוקר הגיע בן זוגי וטיפל בניירת ודאג למרוח את משחת האמלה כהכנה לעירוי לפני הכניסה לחדר הניתוח. ד"ר שניידר הגיע בבוקר והכניס אותי לאיזור חדרי הניתוח. בן זוגי נותר במחלקה. היחס לפני הכניסה לחדר הניתוח היה נפלא. אפילו הרופא המרדים שתכנן על זרועי האחרת (עם העירוי) גילה הבנה ופנה לזו שהיתה מרוחה היטב באמלה. עצמתי עינים כשראיתי ד"ר שניידר לפני. קמתי אחרי בחדר התאוששות. ד"ר שניידר הגיע לבדוק לשלומי. אח"כ הועברתי לחדר אשפוז במחלקה. האישלי חיכה לי עם רוזטה קרה (שהרי חייבים להשתין לפני השחרור...) שתיתי ושתיתי והלכתי להשתין בערך ב10 יצאתי את בי"ח הביתה למנוחה שנמשכה כ3 שבועות. הזמן היה דרוש לי בעיקר רגשית... לעכל לעבד את הטראומה ולברך על מזלי הטוב שגילינו את זה בזמן... לא הרגשתי נוח להכנס להריון נוסף מיד. הייתי זקוקה לזמן בין לבין להחליף אוויר ולא להכניס את ההריון השני לתזמונים ש"יחברו" אותו להריון שהיה ואיננו. אחרי כ4 חודשים החלטנו שאין ענין לא צריך "להזהר" ואם נקלט להריון חדש זה יקרה וזהו.
ואכן כך היה... באותו החודש נקלטנו להריון חדש ותקין. המעקב אחריו היה קצת יותר הסטרי מלווה בדמעות ומתח (בעיקר לפני הסקירה המוקדמת שבה חזרנו ל"זירת הפשע" מההריון הקודם). כל הבדיקות נמצאו תקינות. וכדי להבטיח לעצמי שאם משו ישתבש יהיה לידי רופא שיוכל לסייע לי נסעתי לביקורות לד"ר שניידר (דרך קופ"ח, כאשר כל נסיעה כזו היתה כ100 ק"מ לכיוון...). גם בזמן ההריון לא יכולתי לתת לעובר שם שיהיה אופיני רק לו בחרנו בשם הכללי "אסטרו" שהרי כל העוברים נראים ככה בשבוע 8... כל וירוס שתקף אותי גרם לבהלה רבתית לי לרופא המשפחה שלי ולבני משפחתי. כ"כ חששתי מעוד מהלומה שהרי את הקודמת לא חזיתי. תוך כדי ההריון חשבנו על אופציה של לידת בית, אך במהלך ההריון עקב הערכות משקל גבוהות, המיילדת אליה פנינו, סירבה לקבלנו. היא המליצה על אופצית ד"ר ברדה בתור האופציה היחידה שלי לעבור לידה וגינאלית שאינה מכשירנית. רק זה היה חסר לי... כבר לא רציתי שום דבר רק לידה רגילה, בלי החלמה של ניתוח ובלי חתך "מקיר לקיר" בגלל ואקום או מלקחיים. נכנסתי לדיכאון אימתני. התיעצתי עם הדיאטנית שלוותה את ההריון שלי והיא אמרה שלא ניתן "לעצור" את צמיחתו של העובר, לא שיזיק אם אקצץ במתוקים המיותרים... המשכתי להתעמל באדיקות יתר (למרות הקושי של חודש 8...) פניתי לעזרה וקיבלתי מענבל .ל. המלצה על מטפלות בשיאצו רייקי דיקור ורפלקסולגיה באיזור זכרון. התחלתי ללכת אליהן אחת לשבוע לטיפול של שעתיים, שעשה לי רק טוב. המטרה היתה להכין אותי ללידה בשבוע 40 מקסימום לא יותר שכן אני צפויה לעובר אימתני (סביב 4200...). במקביל פניתי ל"הומגליל" וקניתי "לידה קל", "קאלו פילום", "ארניקה" ותה פטל. שתיתי מידי יום קנקן של תה פטל סרפד ולואיזה, ספרתי טיפות של "לידה קל" והתפללתי שלא אצטרך לכתוב סיפור לידה שנכללים בו ואקום מלקחיים או קיסרי... ברקע ריחפו להם ההריון הקודם יחד עם סיפור (שלא לומר סיוט... שכן נולדתי בסוף שב' 42 בלידת מלקחיים אחרי המון שעות בחדר לידה כאשר במהלכם התהפכתי למצג עכוז...) הלידה של אמא שלי (בלידה שלי). פלא שלא יכולתי לישון וששבועיים לפני הפסקתי לעבוד? בשלב ההוא הייתי בטוחה שאני יולדת רק באס"ה. שם הרגשתי הכי בטוחה עם הרופא שלי והמפגש ההוא ש"ריכך" לי את החוויה הנוראה ההיא. הכנתי את עצמי ללידה טבעית בבי"ח: דאגתי למטרניטי יוניט להדרכה לאישלי מהמטפלות לגבי נקודות לחיצה ורפלקסולוגיה, לתוכנית לידה, שרותי בטובה עברה עליה ונתנה הערות והארות ויותר מהכל קיוותי לטוב.
באותו מוצ"ש הייתי אצל ההורים שלי שכן ביום א נקבע לי תור לד"ר שניידר ולא היה טעם לנסוע רק כדי לחזור באטרף למוניטור אצל האחיות. קבעתי כבר עם אחותי יום קניות באחה"צ של יום א, תכננתי לגהץ לאישלי את הר החולצות שלו... ובכלל חשבתי ש"אסטרו" לא רוצה לצאת עדיין. ישבתי למעלה בחדר המחשב וכתבתי עוד כמה גיבובים בפורום. יצאת. תכננתי על אימון באפי-נו לפני השינה... הכנתי הכל ופתאום "בלופ" כאילו פיפי בורח... לא התעטשתי ולכן לא נראה לי סביר. הלכתי לשירותים עשיתי "פיפי" ישבתי קצת עם המיטה קמתי ושוב "בלופ". זהו אמרתי לעצמי... צריך להתקשר לאיש יקח לו כשעה להגיע לפה. בצהריים התבדחנו כשאמא שלי שאלה איך נשיג אותואם יהיה צורך דחוף והאיש ענה שבטלפון ואם הוא לא עונה אז להתקשר למד"א. התקשרתי וקיבלתי טריקת טלפון בצד השני. בסבב השני הוא ענה מנומנם. בקוליות הודעתי לו על השערתי וביקשתי שלא ימהר כי יש זמן, שיתארגן בנחת כי בתנועה בשעות האלה לא עמוסה. התיק ללידה היה ברובו מאורגן וצמוד אלי לכל צרה שלא תבוא. תוך 40 דקות הטייס שלי נחת בבית ההורים. עליתי להודיע לאמי הגנרלית (הפולניה מאוד) שאנחנו עם ירידת מים ואוטוטו יוצאים לבי"ח. ירדנו למטבח הכנו תה פטל ויצאנו לבי"ח כשתוך כדי אנחנו מתזמנים צירים שמתחילים להיות סדירים במקביל לכדורי ה"קאלו פילום" שהתחילו להלקח ברצף מרגע ירידת המים. הייתי רגועה לגמרי ומפוקסת (אפילו דאגתי לשים שקית פח על המושב ומעליה מגבת ישנה כדי שלא יהיה לנצח ריח של סקס באוטו) בדרך שמנו קלטות ושרנו עד הכניסה לבי"ח. ברכתי על השעה שכן הרגשתי כמו ילדה קטנה שבורח לה פיפי ללא שליטה... בחושך לא רואים :)
נכנסנו למבנה ניגשתי לקבלה. נתבקשתי לבצע חוקן עצמי לא ממש הפריע לי... עשיתי מקלחת מצויינת עם מים חמים חמים אפילו חפפתי ראש. עשו כמה בדיקות (דופלר ל"ד שתן) שאלו אותי שאלות וביקשו שאחתום על פסקה מעצבנת שאני מסכימה מראש לכל הליך רפואי שימצא לנכון ע"י הצוות הרפואי (אני לא זוכרת את הניסוח המדוייק). התעצבנתי. התעקשתי שאני לא חותמת על זה אלא אם אני מכניסה כמה שינויים. המיילדת טענה שזה לא כולל קיסרי ואפידורל אמרתי בליבי שיש עוד המון דברים אחרים בטווח בין לידה טבעית לבין קיסרי ואפידורל ואין סיבה לתת אישור גורף שכזה (מעבר להיותו לא חוקי, שכן אם מדובר בהליך להצלחת חיים אין צורך באישורי ואם לא מדובר בהליך כזה יש צורך לקבל את הסכמתי לאחר הסבר). הפשרה היתה ניסוח מחודש של הפסקה ההיא - "בתנאי שהוסברו לאישה יתרונותיו וחסרונותיו של כל הליך ונתקבלה הסכמתה". נרגעתי. הגעתי לחדר לידה מספר 7. קיבל אותי אילן המיילד. קרא בעיון את תוכנית הלידה שלי, כיבה את התאורה, מדד לחץ דם האישלי בינתיים הדליק נר בריח תפוז אני ישבתי על הכדור הפזיותרפי שהבאתי מהבית ודלפתי לאיטי תוך כדי ביצוע מוניטור, האיש בינתיים קיבל מברשת שיער והבריש לי את השיער הרטוב. החיים נראו יפים וטובים. ואז הגיע הרופא ההוא שהציע לי סקאלפ ובדיקה פנימית. התעצבנתי עליו ואחרי שיצא מהחדר עמדו לי דמעות זעם בעינים. הוא החזיר אותי לתחושת חוסר האונים שחוויתי אז בתה"ש לפני שנה וחודש... נזכרתי בסיפור הלידה של עדה ובמחשבה לשים לנומיק סקאלפ (בלי סיבה אמיתית). גיליה נכנסה לחדר הלידה שלי והחליפה את אילן. שוב נרגעתי, הכרתי את גיליה מפה וסמכתי עליה. שאלתי אותה לדעתה על המוניטור שבוצע קודם (אולי יש משו שלא הבנתי...) המוניטור היה מצויין. לעומתו המוניטור שבדיוק ביצעו הראה שהילדון שלנו ישן. כוסית תירוש דיבור מ"לב אל לב" וניענועי אגן עוררו אותו. שוב הכל בסדר. שוב ל"ד הפעם נמדדו ערכים גבוהים. הייתי בטוחה שזה בגלל העצבים שקיבלתי על ההוא עם הכפפה והסקאלפ. ביקשתי חצי שעה להרגע ולמדוד שוב. האיש ביצע בי רפלקסולוגיה אני עצמתי עיניים וניסיתי להתנתק מהמסביבים. חצי שעה עברה הל"ד ירד אבל לא מספיק. גיליה מתחילה לדבר איתי על מגנזיום. לא מוצא חן בעיני, אבל מילא... אם אין ברירה אחרת... את חציו השני של הדיל לא אמרו לי מראש. קיבלתי בונוס על התנהגות טובה קטטר... קיבלתי עצבים קלים בנוסף לתחושת חוסר נוחות קיצונית שכן המים המשיכו לזלוג על הקטטר וגרמו לגירוי תמידי של האיזור. נעים זה לא... עדיין צירים באים והולכים האיש מגיש לי כל כמה דקות כדרוריות המואופתיות של קאלו פילום לצירים וארניקה להרגעה. בינתיים אני בסוטול. מתחיל להיות לי חם מהמגנזיום. מציק לי הכל. המוניטור נשאר מחובר כי הצירים בינתיים הולכים מתרחקים זה מזה. אני מתחילה להבין שאני מסובכת. מתחילים לדבר על פיטוצין. אני מתחילה להבין שטוב זה לא... אף אחד לא לוחץ עלי. אחרי כמהשעות של צירים הולכים ונחלשים האישלימתחיל לדבר על ליבי ולהסביר לי שככה זה לא יזוז. המגנזיום חזק מהקאלו פילום ומנקודות הלחיצה ברגל... עשיתי החלטה פיטוצין אבל במינון נמוך. 5 טיפות מחזירים את הצירים אבל איתם באים כאבים לא נעימים ואינסטלציה שלמה על היד השמאלית שלי כשבצידי הימני יושבת שקית שתן מרשימה שמחוברת לצינורית שמחוברת אלי. מוניטור מאחורי (אני כבר לא יכולה לראות מה מצבו, כי התנועתיות שלי נגמרה) בטני אבל רציף. אין הגיון לבקש לנתק שהרי בן כה זה לא מה שישביע את רעבוני ולא זה לא זה לא זה...
באישזהו שלב מגיע סבב רופאים חדש. ביניהם ד"ר פדואה. למרות הגי'פה שאני בתוכה (ועמוק) אני עדיין נראית לה מוכרת. אני זוכה לחיוך ומבט של "אני מכירה אותך מאפשהו" אני מרגישה קצת פחות רע (כי טוב ממש אי אפשר להרגיש ככה עם כל החומרים והמכשירים שמקיפים אותי). הצירים מעיקים עלי. החלפת משמרות גיליה מתחלפת במרגלית. נותנים עדכון על מצבי ועל בקשותי ורצונותי וקצת אח"כ או קצת לפני כן (אני לא זוכרת) אני מתחילה לחפש סוטול. בנוסף לכל הצרות יש לי גם בחילה האיש מגיש לי מים מינראלים (תודה לרותי על 2 הבקבוקים "לפחות" ששלחת לנו ברשימה שלך) כלום לא עוזר אני רעבה ומשוגעת. מבקשת גראנולה בר. טורפת אותו. בינתיים קצת נרגעת. מבקשת התיעצות על משככי כאבים. כולם ממליצים לי על אפידורל. הרי בן כה אין לי מה להפסיד... מרותקת למיטה אני כבר, קטטר כבר קיבלתי לפחות שאת הכאב יקחו ממני. אבל הסטראס ממחטים גדול עלי בכמה מידות וגדול על כאבי הצירים שחוברו יחדיו לקוקטייל של פיטוצין ומגנזיום שגורם לי לבישול פנימי.
החיים יפים כבר אמרתי?
למרות ההמלצות אני הולכת כנגד הזרם ולוקחת פטידין. לפני ההחלטה אני מבקשת בדיקה פנימית לראות כמה רחוקה אני מהדבר האמיתי. 3. רחוק מספיק למנת סוטול אחת. כאבים שם אבל הסוטול גדול. אני לא מצליחה לתפעל את מטרניטי יוניט הוא נופל לי מהידיים על המיטה ואני לא מצליחה למצוא אותו. במקום להגביר ולשנות תדר בזמן ציר אני מחלישה ומכבה. השליטה ממני והלאה. אבל לא אכפת לי... אני רוצה לנוח. בין ציר לציר נשמעות נחירות אימתניות. האיש מרגיע את המיילדות - היא ישנה. קמה "לשיר עם הציר" לשחק במטרניטי יוניט בחוסר יעילות ונוחתת חזרה לחיקה המתוק של השינה בסוטול.תוך כדי הסוטול הרופאים ניצלו הזדמנויות וביקשו את רשותי להגביר את הפיטוצין... הוגבר ל15 בהסכמה לא מודעת. שעתיים נמשכה ההתנהגות המוזרה הזו, אח"כ המינון ירד. נתקפתי אטרף. כל החיבורים הטריפו אותי התחננתי לאיש שינתקו לי משו, את הקטטר את סט העירויים את צמיד הזיהוי לכל נענתי בשלילה באופן סימבולי ביקשתי שיקחו ממני את השעון. לזה אי אפשר היה לסרב (אח"כ לא הבנתי למה בתמונות לאישלי יש את השעון שלי על היד...). נרגעתי קצת. פתאום התחלתי להקיא (לא שהיה הרבה מה... שתיתי כולה מים מעט תירוש וחטיף גרנולה בר זהו). כאמור לא יכולתי לזוז. הקאתי פעם לימין פעם לשמאל מנסה לחמוק מהגי'פה בהצלחה חלקית מאוד, האיש מבועת רץ למיילדת במסדרון ודווח לה על העיצוב מחדש של חדר הלידה. וזו בשמחה אומרת לו "מצויייין זה סימן שהיא מתקדמת!!!" ורצה פנימה לבדוק מה מצבי. אכן התקדמות מ3 ל5. מייד מחליפים לי מצעים. אני בקושי זזה. לא מרגישה את התחת ואת הרגליים. מרגלית מציעה לי להתהפך על הצד כדי להתמודד טוב יותר עם הצירים אני מנסה אבל רמת התנועתיות שלי זהה לרמת התנועתיות של חרדון באמצע החורף. אני זזה ונמשכים מהצד הנגדי הצינורות והחוטים. רע לי. מזל שעשיתי חוקן ואין לי צורך בשירותים של ממש... רק סיר היה חסר לי. מהשלב ההוא מרגלית נמצאת יותר ויותר בחדר שלנו. ב23:00 בערך ההורים שלי מביאים לאישלי ארוחת צהריים מאוחרת מאוד מתחילים צירי הלחץ מאוד עמומים ורחוקים. מרגלית אומרת לי ללחוץ רק כשאני מרגישה צורך ללחוץ לא לפני. אני נזכרת במאמר של רותי על התחושה שצריכה לעבור בגוף ונרגעת מרגלית כנראה יודעת מה היא עושה איתי... אמא שלי נכנסת במקום האיש (היא יודעת שזה מסוכן לצוות להשאיר אותם לבד איתי). מרגלית משבחת אותי ואומרת שהיא מקווה שבתה תצליח להתמודד יפה כ"כ עם הצירים (היא בשבוע 17) אמא שלי נושמת לרווחה. אין פדיחות. האיש אכל וחזר. אמאבא נסעו חזרה הביתה. ב2400 מתחילים ללחוץ. ב23:00 נגמרה המשמרות של מרגלית אבל זו מחליטה להשאר איתי. מעבירה כרטיס וחוזרת לחדר הלידה. הצירים גוברים אנימרגישה כאילו האגן שלי מתפרק לחתיכות. אני כבר לא יודעת איפה ומה כואב לי. אני עייפה. כבר יותר מ20 שעות אני במיטה. נמאס לי. האיש לוחש לי משו על אנטיביוטיקה אם הילד לא ייצא תוך זמן סביר. אני מתעשתת. נשבעת שבסיפור הלידה שלי לא יהיה סכין מנתחים מלקחיים או ואקום. האיש על רגל אחת מרגלית על השניה. אני מכתיבה את הקצב. כואב אבל לא נורא, יכול להיות גרוע יותר. שני הרופאים שם עוד מיילדת (דגנית שזו משמרתה) נכנסת לעזור. אני כבר לא רואה מי עושה מה... אני דוחפת את הילד ומרגישה את המעבר שלו בהרפיה אני מרגישה שהוא "חוזר" קצת אחורה. האיש אומר לי קחי ציר מנוחה בציר הבא שוב... כמה חשוב הציר "חופש" הזה. כמה טוב שהוא מבין כמה אני עייפה. בינתיים בלי שארגיש מגבירים את הפטוצין ל25. מזל שאני לא מרגישה, אם הייתי מרגישה הוא היה מקבל "מי שבירך". תוך כ45 דקות הוא בחוץ. בלי חתך יזום לשמחתי הרבה. האיש תוך כדי הגיש למרגלית את השמן שהבאנו. מרגלית אמרה שפרינאום כ"כ גמיש היא לא ראתה מזמן. היא לא האמינה שאקרע. נקרעתי מעט. עדיף בעיני על חתך. הכאב של הקריעה היה קטן ליד תחושת הבצקת שנתן לי הקטטר שלא נפרד ממני עד למחרת ב1400. הילד הונח על בטני והיתה נחת גדולה. ביקש רשות להתקשר להודיע לכל המצפים ולא קיבל רשות עד לצאת השליה. השליה בחוץ הכל נראה מצויין. האיש הסתכל בתדהמה על הפלא ואחרי 20 דקות של תדהמה ביקש רשות להחזיק בגוזל. אין ספק, האיש שייך לאסכולת האבות האימהים. בדיוק כמו שחשבתי שיהיה. בדיוק כמו שאני מאחלת לכל אחת מכן.
נשאר עוד חצי בקבוק תירוש לבן. אנחנו מרימים כוסית פלסטיק מלאה בנוזל המתוק הזה לכבוד המאורע. איל נולד ארך רגלים אמיתי (פחות מ3 שבועות אחרי הלידה הילדון הגיע ל57.5 ס"מ אורך!!!) רגוע ונינוח כמו אבא. האב המאושר לקח את הילדון לתינוקיה בליוויה של דגנית.
אחרי הלידה נמרחתי באמלה באיזור הפרינאום לפני זריקת ההרדמה כבקשתי. ד"ר פדואה תפרה. הרגשתי שמעגל גדול נסגר. כמו שהבטיחה לי לפני קצת יותר משנה, יש לי ילד! הוא בריא ושלם והוא שלנו.
אין לי ספק שאילו לא הייתי מתחילה עם ירידת מים או שלפחות לא היתה לי רעלת היה הרבה יותר קל להתמודד עם הצירים והלידה. אילו יחסם של אנשי הצוות לא היה כזה אין לי ספק שהלידה היתה נראית אחרת. הנחמה הפרוטה שלי בכל הלידה היתה ההענות לבקשותי, ההפניה של מיילדות שמוכנות לעשות כל שניתן כדי לילד באופן טבעי.
במקום בו ניתן לאנשי הצוות שיקול דעת הוא הופעל כאשר בקשותי היו פאקטור משמעותי בקבלת החלטות. היתה אווירה של שיתוף פעולה, של צוות שעובד יחד. בשבוע החולף ניסחתי מכתב תודה לאנשי הצוות הנפלאים שליוו את הלידה המתישה הזו.
אם הייתי צריכה לעבור לידה ארוכה וכובלת כזו שוב, אין לי ספק שהייתי בוחרת לעבור אותה באס"ה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
