הי פיר יקרה, וכולן...
מממאאאודדד מכירה ומבינה מה את עוברת....5 שנים הייתי עמוק בזה!
גם אני הרגשתי שהתיבש לי מוח ואני לא במקצב הנכון,
היום אני במבט לאחור על התקופה ההיא יודעת שהבנתי נכון, רק מה שלא הבנתי שזה לא בהכרח לרעתי ואולי אפילו מאוד מאוד לטובתי.
הנה הקונפליקט המוטרף כפי שאני רואה אותו- החברה שלנו היא גברית-מערבית. עד שנהינו אמהות ונדפק לנו השכל, ידענו להיות אחלה גברים שבעולם, כי אשה היא קוסמת, היא יכולה להיות הכל (אני הייתי מתכנתת מחשבים).
אז באה לידה וילד ואינסוף הבנות אחרות להקשבה אחרת למקצב אחר, וזה מוציא מאיתנו אמת אחרת, אמת של הבפנוכו שלנו, שתמיד הייתה שם, כנראה יותר רדומה. וטוב לנו איתה, היא תואמת כמו כפפה את המהות שלנו.
ואז באה המציאות, מנערת אותנו עד היסוד, לפעמים היא באה בחשבון הבנק, לפעמים זה הבעל/חברים/הורים, ולפעמים אלו אנו עצמינו שקשה לנו להכיר שאנחנו כבר לא אותו דבר ורוצות לחזור לג'ינס של לפני הלידה (במובן העמוק יותר של זה).
ואז יש פער בין השפה האמהית/הנשית/החדשה לבין מה שקורה בחוץ על המסלול, ואיך לעזאזל אני מתברגת בשני העולמות.
במקרה הפרטי שלי, זה פשוט לא עבד (למזלי), כל פעם שניסיתי לחזור למסלול ההוא זה פשוט לא הלך, הרגשתי יותר ויותר חיזרית, מעופפת...נו, לא מותאמת בכלל. מזל גם שלא התקבלתי לשום מקום (מה הפלא...).
וככל שהתעקשתי לחזור למסלול הנכסף, זה שכ-ו-ל-ם חיים בו, ככה הוא התרחק ממני, ונשארתי מיובשת עד העצם, מאוד רציתי לפתח את עצמי, לצאת, אבל לא חשבתי שיש מסלול עבורי, חשבתי שהעולם בחוץ מדבר שפה אחרת לגמרי.
נהיה בסוף כל כך קשה שהיתי חייבת להרפות, והתחלתי לעשות מה שטוב לי, ומה שטוב לי עשיתי עד הסוף, זה היה מעין גישושים באפלה, אבל כל הזמן ריחרחתי. המרתי את "לחפש פרנסה" ב"מה עושה *לי* טוב" (וזה לא שמצבנו הכלכלי אפשר "התפנקות" כזו, אלא פשוט שאת דרך החיפוש ההיא מיציתי עד תום ללא הועיל....).
ואז הציעו לחבר שלי שגם היה בחיפושים לעשות הצגות ילדים, והלב שלי קפץ משמחה, והבנתי שזה יעשה לי טוב, אז הלכתי לחברה הזו, ועברתי ראיון (נורא כיף לעבור ראיון כזה אחרי ראיון בהייטק, הכל צבעוני בובת מריונטה תלויה, נתנו לי קלטת להתאמן עליה, בלי רזומה....פווו....). וכך עשיתי תקופה הצגות ילדים, שחררתי את הקול הילדי שבי, והיה לי כיף. הבנתי שזו לא פסגת שאיפותי, אבל לא היתה לי שאיפה להשיג הכל ביום, פשוט רציתי לנער את האבק מעל הדברים שקיבעו את חיי לחשוב ש"ככה זה" ו"אין דרך אחרת"...התחלתי להכיר דרכים חדשות....
ואז נהנתי מאוד מהתחום של לידות, תמיד נשארתי שם (מהלידה הראשונה) ומתוך אותה שמחה וסקרנות, הזדמן לי ללוות לידה, ונפעמתי מההבנה ש*זאת* נקראת עבודה לפרנסה, הרי זה עצום וכביר ומדויק לי, ואפשר לקרוא לזה פרנסה....
ואז כמו מאוהבת, נרשמתי לקורס דולות.
והמשכתי להקשיב לצרכים שלי, וראיתי שסביבה נשית בריאה לי מאוד, ועבודות יד עושות לי טוב והתחלתי טיפה להתפנס מזה...
ומתוך אותה סקרנות וחקרנות של העולם הגעתי גם למודעות וסת.
ומדהים לראות איך לכל דבר בדרך היתה סיבה, איך ההצגות לימדו אותי לעבוד עם קבוצות שונות של אנשים ולבטא את עצמי באופן חופשי ולפעמים ילדותי (מתוך הילדה שבי), ועבודות יד עזרו לי לבטא החוצה את היצירתיות, ובתוך זה גם הקמתי קבוצות שעזרו לי לחדד את היזמות שבי... ועוד...
והדרך מתמשכת... והקול הוא הקול של הלב, והמעיין הוא בתוכי, וכל איתות שאני אתן בחיי שבא מתוך הקשבהנ לעצמי, מראה לי את הדרך הלאה, לא בגלל חשיבותו הוא, אלא בגלל שהוא בא מתוכי ובהיותו כזה הוא מראה לי דרך לאמת שלי.
בהצלחה להולכות ולתועות בדרך...אני חושבת שהתברכתן...
ושאפשר לשלב אמהות ופרנסה בלי לוותר על המהות החדשה,
ומה שבעיין גברית (גם אם פנימית שלנו) יכול להראות "התיבש לי המוח" יכול להיות בעצם עור נחש שהושל וכבר איבד מתפקידו ונחשפה מהות חדשה מדויקת יותר לך.
באהבה,
מירב.
|
תוכן התגובה:
|
