לי דווקא תמיד היה מסלול ברור. תמיד עניין אותי דבר אחד, תמיד ידעתי מה אני הולכת לעשות. וכרגיל בחיים, לפני שלושה חודשים נטרפו הקלפים (טוב ההתדרדרות היתה כבר קודם). ועכשיו אני בבית, ורוצה לעבוד, וזקוקה מאוד מאוד לאתגר לראש, אבל לא מוכנה שזמן האיכות שלי עם הילדים יהיה שעתיים עייפות ביום. לא מוכנה. ואני לא מוכנה להתפשר על הענין בעבודה, אבל תמיד יהיה איזה גבר רווק שמוכן לעבוד מהבוקר עד הערב, אז מה הם צריכים אותי? ולמה שיצפו ממני לפחות? כאילו ששבע שעות עבודה זה מעט! כאילו שאי אפשר לעשות בהן כלום! למה הגבר הרווק הזה (או הנשוי עם ילדים, זה לא תמיד משנה במיוחד) צריך לבלות את כל חייו בעבודה? אם יש משהו שקורע אותי עכשיו, וגם חברות מסביבי באותו מצב, זה הכעס הזה. למה העולם צריך להראות ככה? ולא אני לא חושבת שנשים עם ילדים צריכות לעבוד פחות, א-נ-ש-י-ם צריכים לעבוד פחות! כמו שמישהו אמר באיזו תוכנית בערוץ שמונה, שאחרי המהפכה התעשייתית, קמו ארגוני העובדים שלאט לאט דאגו להגביל את שעות העבודה, ולהגן על זכויות העובדים, אבל אז המציאו את החוזים האישיים, ואת שעות העבודה של ההיטק (כי מחברה שלי שהיא אדריכלית מצפים לעבוד שעות הי טק למרות שהמשכורות ממוצעות לחלוטין, וכך גם אמורים לעבוד דוקטורנטים באוניברסיטה, אבל לא הייתי מסוגלת כאמור), וכאילו חזרנו לנקודת ההתחלה. אז אני יודעת שלאנשי ההיטק יש כסף למכוניות חדשות וחופשות סקי, אבל ההשפעה על הרגלי העבודה בשוק, היא משהו שיקח שנים לתקן, והמשפחות השבירות שסביבנו, עם זמן האיכות המצומצם, גם את התוצאות של זה עוד נראה. בקיצור אין לי פתרונות, רק שפכתי את הלב קצת, וגם אני אשמח למילים החכמות שלכן.
|
תוכן התגובה:
|