נניח אנחנו רוצים לרקוד, לרקוד יפה כמו ההוא שם עם החולצה המתנפנפת (סתאם). אם נשב בצד ונחכה שזה יקרה, זה לא יקרה, אם נעלה לרחבת הריקודים וננסה, זה גם לא יהיה זה, כי רציתי דבר אחד והצעדים לא ממש מסתדרים לי. הרעיון הוא לא לחשוב, לא לנתח, לא לפחד להתנסות וגם לא לפחד להכשל, אולי בכלל לותר על המילה "להכשל", פשוט להתנסות, להרגיש מהבטן, לחוש מה עושה לי טוב, מה מניע אותי, לנשום, להרגיש את התנועה...ואז הריקוד האותנטי שלי יוכל לצאת. כתבת פיר ש "אני כן מוכשרת בכל מני תחומים יכולה לעשות המון אבל לא הכי הכי", אני בטוחה שאת הכי הכי, כל אחד בא עם מתנות לעולם, ואת תגלי את הכי הכי שאת ככל שתהי מחוברת יותר לרצונותיך. תתחילי לתת להם מקום של כבוד, לרצונות הקטנים שלך, לא לגדולים והמסובכים, דווקא לאלה הקטנים היומיומים. אלה שבד"כ הכי קל לטאטא מתחת לשטיח כי יש הרבה דברים הרבה נותר חשובים מהם...כל פעם תרימי דגל קטן- הנה רציתי והנה קיבלתי, מן איתותים קטנים (ועצומים) לנשמה שלך שאת קשובה לה, בנגיעות קטנות, אבל עדין נגיעות. וזה יהיה פתח, חרך שיאפשר לטבע לעשות את שלו.
גימלית יקרה, תודה, היה לי נעים מאוד להכיר אותך ואת איתי במחשבות, יודעת שעוד ניפגש בסיבוב, מרגישה אותך מאוד, ולא שוכחת לך את הספיצ' הקסום שהבאת :-)
מירב.
|
תוכן התגובה:
|