קשה לי להעביר במילים את התחושה, אבל מי שהיתה שם יודעת. לא סתם מדליה, אלא במה חדשה לעמוד עליה ומשם שום דבר כבר לא נראה רחוק מדי. קשה לתאר את התרחבות קו האופק, את התעצמות הכוחות. פעם ישבתי בקבוצה של נשים שילדו לידה טבעית (חלקן בבית), ופתאום התפרצו וידויים על "איך הייתי קודם ואיך אני היום". החל מטניה, העולה החדשה מאנגליה, שגסות הרחוב הישראלי עלתה לה בבריאות נפשית. ואיך אחרי הלידה הכל נהיה קטן עליה, ולא צעקות ולא דחיפות בתור הזיזו אותה משלוותה האנגלית. דרך מיה, שילדה בפעם השלישית, לראשונה לידה טבעית, שנתקלה בבעיות בהנקה שבעזרת אסרטיביות בלתי מתפשרת נפתרו בצ'יק, "כי *אני* ילדתי את התינוק הזה *ואני* מסוגלת לפתור כל בעיה שלו" קשה לתאר במילים את תחושת ה- אם עשיתי את זה, אני מסוגלת ל ה-כ-ל . אם זו לא מדליה, אז מה כן?
נ.ב. ואנא, כולנו יודעות שכולן בסוף אמהות נהדרות לילדיהן. כל אחת ומה שמתאים לה, ניסיתי לתאר פה את נקודת המבט של מי שכן מתאים לה, בידיעה ברורה שיש כאלו שלא, ומן הסתם הן תכתבנה את נקודת מבטן הלא פחות תקפה.
|
תוכן התגובה:
|