עברו כבר כמעט ארבע שנים, אבל תמיד נעים להזכר ולספר, אז...
קודם כל אני מבינה שאת הולכת ללדת, ופחדים צפים ועולים, אז ככה זה התחיל גם אצלי, בערך משבוע 30, אחרי שהבנתי שהדבר הזה שגדל לי בבטן כבר זמן, מתכוון לצאת, התחילו לי המון פחדים וחששות. הרגשתי שאין בשבילי מקום טוב ללדת, בית חולים נראה לי ממש לא בשבילי, ובבית , האופציה היתה טובה בשבילי אבל פחדתי. התחלתי לברר, יצרתי קשר עם רונית קופוליס ולאט לאט הבנתי שזה לא מטורף, שלהיפך, שזה אולי הדבר הכי בטוח בשבילי לעשות.
הדבר הכי גדול שהניע אותי אני חושבת היה זה לא רציתי להכנס לבית חולים ולהתחיל לנהל שם ת'עניניים, כי ככה הרגשתי, שאם באים לבי"ח צריך נורא לדעת מה את רוצה, ומה לא, ולהלחם על זה... וחשבנו אני ובן זוגי, שמצב של לידה, ועוד ראשונה, זה ממש לא מצב שאפשר להיות בו בשליטה, אז החלטנו לבחור לנו מקום, וסביבה שבהם אנחנו או יותר נכון אני, יכולה להיות בחוסר שליטה, אבל הסביבה תומכת ובטוחה, ומסתבר שזה היה נורא נכון.
אחרי שנפגשתי עם רונית כמה פגישות, ודיברנו על הפחדים שלי, ועשינו מדיטציה, ושוב שאלתי,הגיע הרגע... דרך אגב עד אותו רגע לא ממש יכולתי להגיד בודאות שאני הולכת על לידת בית, למרות שרונית אמרה לי שזה חשוב להגיע להחלטה לפני, פשוט לא יכולתי, ידעתי שכשיגיעו הצירים אני אדע, והם הגיעו וידעתי. הצירונים התחילו באחת וחצי לפנות בוקר, מן צירים קטנים שהעירו אותי ככה כל 20 דק', לכמה שניות, בין עירות לשינה היתה גם פעילות רבה בשירותים (אז עדיין לא ממש הבנתי שזה בעצם התחיל, אבל בדיעבד, זה מדהים איך הגוף יודע מה לעשות, מנקה את עצמו..) החזקתי ככה עד הבוקר, כשבערך בשש וחצי התקשרתי לרונית להגיד לה "שאולי, ואני לא בטוחה ויכול להיות שזה התחיל..", היא ענתה לי שהיא רק שמה את הילדים בבית ספר והיא מגיעה, בערך בתשע בבוקר היא הופיעה ואישרה את שידעתי "את בצירים, שתי אצבעות, עד הלילה את יולדת", הלכה ואמרה שתחזור מאוחר יותר, אבל מהרגע שהיא הלכה, כאילו הייתי צריכה את האישור שלה שאני בצירים, הצירים החלו להתגבר ולהתגבר, עשיתי הליכות במושב שלי, כשפתאום הבנתי שיש לי ציר אחד מתמשך, בלי הפסקה, ב - 11 בבוקר היא חזרה, בדקה אותי, הייתי כבר בפתיחה של 7 אצבעות, היא היתה מדהימה, כל ציר שהגיע היא העבירה לי אותו בעיסוי שנתנה לי, ממש הרגשתי שאני חייבת שהיא תהיה לידי כל ציר,בנתיים בן זוגי התחיל להכין את הבריכה, למלא מים, לחמם וכו', בערך ב - 12 נכנסתי לבריכה, שם הרגשתי נפלא, אני אוהבת מים וזה היה המקום הטבעי בשבילי ללדת, אחרי חצי שעה, התנצלתי ובקשתי ללכת לשירותים כי אני חייבת (סליחה על הביטוי) לחרבן, אני לא הבנתי אז שצירי הלחץ החלו, האמת זה היה החלק הארוך ביותר, לחצתי ולחצתי, ושום דבר שעתיים של צירי לחץ, הייתי כבר מותשת, אני שכל כך הייתי נגד לעשות חתך כבר אמרתי לרונית שאולי כדאי לחתוך ולעזור, רונית הרגיעה אותי ואמרה לי שזה בסדר שהיא עושה את זה לאט, ככה היא לא קורעת אותי, ושהתינוקת יודעת מה היא צריכה לעשות... כבר לא היה לי כוח, הייתי מאוד עייפה, ורונית אמרה "עוד 6 לחיצות וגמרנו", בלחיצה הרביעית התינוקת המדהימה שלי היתה בחוץ.
מה אני אגיד לך אסנת, כל משבר בדרך, רונית ידעה להרגיע אותי, ולהפוך את זה לכוח, הרגשתי שהיא היתה שם בשבילי כל דקה, כל שניה, ואני לא יודעת איך אפשר ללדת בלי אישה מיילדת, אישה חכמה עם ניסיון, שיודעת כל שניה מה הולך לקרות. מהרגע שהיא הגיעה לא היה שום פחד, היתה רק שמחה, וציפייה..
אני מתארת לי שאם הייתי יולדת בבית חולים, אז בטוח שהיו חותכים אותי, הרי ביקשתי, דרך אגב, יצאתי בלי תפרים ובלי קרעים.
היתה לי חוויה מדהימה ומעצימה.
|
תוכן התגובה:
|
