משתי בחינות. הראשונה, כפי שמסתמן גם בתגובות - איני יודעת איך בדיוק להסביר - אולי בדימויים מעולם הרקמה, התפירה והאריגה. כפי שאמרה אמא אחת, על שבקרוב גם את תהפכי לחלק מסיפור הלידה שלה, כפי שאת אמרת שסיפורי הלידה שקראת ושנכתבו עבורך שימשו בלידתך, כך אני ממש רואה כיצד נאספו עד היום חוטי שתי רבים, בדמות סיפורי לידה שאמרו דבר חדש - הלידה הטובה אפשרית ומועדפת. ואת הראשונה שטווית את פתיל הערב. אמרת את זה. התעלית מעל כולנו והעזת להוסיף אל הכרויקה הפרטית והמסופרת להפליא שלך מטא-שיחה, ממעוף הציפור ראית כיצד נערמים סיבי הסיפורים, ובמודע שזרת את צירייך לתוכם בניצב, מתפתלת ביניהם, לסירוגין. הנקודה השניה ששבתה אותי, היא במהפך התפיסתי שהחזיר אותי אל לידתי, ואל תפיסת היש. היו לך מעקות, אסלות, קירות. ניצחת בגדול, בובה. אספת לך מחדש מתוך המציאות הפתוחה של סביבת הלידה שלך יש חדש, אני כל-כך נרגשת. גברת על פיתוי אדיר של לראות רק קירות ירוקים, להריח רק ליזול, ובגדול, לפרש את בית החולים כפי שכל כך מפתה, כתפאורת ה'אנחנו פה, מפני שאת לא'. ויכולת לו. האם אני צודקת?
|
תוכן התגובה:
|