22/12/2006 08:29
|
גילי אבישי
|
מאת:
|
קול אחר...
|
כותרת:
|
מאתמול אני תוהה. קוראת שוב ושוב ותוהה. אינני יודעת מה הביא אותך להחלטה להיות פונדקאית. מהצד של הנזקקים לתמיכה,שרות,עזרה מהסוג הזה- אין ספק שזה מעשה גדול מידות. ובכל זאת,הספור שלך מעביר בי אי נוחות. המילים של רותי חידדו לי מדוע. אף כי הספור הוא אישי שלך,החוויה והנסיבות אישיות שלך, יש משהו באיך שהדברים הובאו שמקזזת את חווית האימהות,הלידה,הפרידה לבעצם שטות...ללא לגיטימי, לפינוק? חוסר איזון? הגזמה?... האימהות הפונדקאית היא שיא האלטרואיזם בעיני.אבל היא אימהות לכל דבר! מה שאת מתארת נושא מבחינתי הרבה כאב של כל מני שותפים בספור והרבה רציונל שנועד להחזיק את הרגש במקום הרלוונטי לנסיבות. אני מאחלת לך שתצליחי בכך לאורך השנים. אני מאחלת לך שהאושר שהצלחת במו גופך להעניק לאחרת אכן יגדל ויעמיד בצל כל נבט רגש אחר. אני מקווה שההחלטה הראשונית שנובעת מסוג של נתינה הכרוכה בוויתור תעמוד לצידך במשבר שלושת השבועות. גילי
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|