 |
 |
|
| פורום | השבוע | אינדקס | אופנה | יוגה | גברים וצירים | היום שאחרי | הצילו צירים | תזונה | מאמרים | חדשות | ראשי |
| 16/1/2007 10:23 | אמא של סיוון | מאת: |
| וזה סיפור הלידה של סיוון | כותרת: | |
|
בצער תלדי בנים (וגם בנות) - סיפור הלידה שלי עוד לפני ההריון נאמר לי שזה יהיה בסיכון גבוה בגלל שאני אנמית ואולי יהיה צורך במתן מנות דם במהלך ההריון. מאחר והאנמיה על רקע גנטי, בנוסף לבדיקות הגנטיות הרגילות, שלחנו את הדם של אבי- בעלי לבדיקה במעבדה מיוחדת באנגליה, לפי המלצת הרופא. את כל מעקב ההריון עשיתי במרפאה להריון בסיכון גבוה בתל השומר.. הרופא שראה אותי (שבמקרה "נפלתי עליו") היה ד"ר מ. שלמרות שתמיד הוא עמוס ויש לו המון פציינטיות, גילה כלפי חיבה מיוחדת (או כך לפחות קיבלתי את הרושם) ע"י מחמאות כמו "ההריון משביח אותך" וכשהיה צריך להזמין מנות דם עבורי לפני הלידה והתברר שהדבר לא אפשרי עבור מי שלא נקלט לאשפוז או למיון, מקסימום אני אאשפז אותך לפני הלידה, מה איכפת לי? אני משלם? לקראת סוף ההריון אמר לי שברגע שאני מגיעה לחדר הלידה להתקשר אליו ולא משנה מה השעה... כמעט כל ההריון עבר נפלא, כמעט ללא תופעות לוואי. העוברית הייתה "חיונית" כהגדרת הרופאים, זזה הרבה בבטן ואני ממש התמכרתי לתחושות האלה. תאונת עבודה כשהייתי בשבוע ה 30 קרתה לי תאונת עבודה – החלקתי על ריצפה רטובה ושמנונית ונפלתי לאחור על הישבן + מכה חזקה בראש. הגעתי למיון יולדות ולאחר שהתברר שהעוברית בסדר ואין חשש ללידה מוקדמת, נשלחתי למיון הרגיל להיבדק ע"י אורטופד שקבע שאי אפשר לעשות צילום כמובן אלא רק לקחת אקמול ולנוח בבית. מאותו יום, גם בגלל הנפילה אבל גם בגלל האנמיה, הייתי בשמירת הריון. הכל היה בסדר חוץ מהכאבים באגן, אשר הלכו והחריפו ככל שהתקדם ההריון וכבר אי אפשר היה לדעת אם זה כתוצאה מהנפילה או שההריון לוחץ על עצב מסוים במפרק הירך. כתוצאה מהכאבים האלה הייתי מאוד מוגבלת בתנועה – לא יכולתי להתכופף, להתהפך ולקום מהמיטה היה ממש מבצע. עד כדי כך שבמדרגות ירדתי ברברס... לפיזיוטרפיה לא היה מה לעזור חוץ מלבצע תרגילים לבד והדבר היחיד שבאמת עזר לי היו שיעורי פלדנקרייז אישיים אצל שי זילברבוש. ההכנה ללידה ההכנה ללידה כללה: קורס הכנה ללידה אצל אירית אלטר + תרגול בבית של הנשימות, תרגול שרירי ריצפת האגן כל יום, קריאה מרובה כולל המידע הרב באתר "אומנות הלידה", השתתפות בכנס של "נשים קוראות ללדת" שנערך בבני דן, סיור בחדר לידה בתל השומר, שיעורי יוגה בסוף ההריון, עיסוי פירנאום והכנת תכנית לידה. ההכנה להנקה כללה: השתתפות במפגשים של לה לצ'ה, הרצאה על הנקה במועדון יולדות שיבה, ביקור במרכז לאימהות במודיעין לבדוק משאבות ולקבל עוד הכנה אישית, קריאה מרובה. הבחירה ללדת בתל השומר היתה מובנת מאליה עבורי: קודם כל בגלל הקירבה הפיזית- כ 10 דקות נסיעה. שנית בגלל שכשנה וחצי לפני הלידה עברתי ניתוח לכריתת כיס המרה והטחול בבית החולים הזה. (כיס המרה בגלל אבנים והטחול – מוגדל – כתוצאה מהאנמיה) ובסך הכל הייתי מרוצה מאוד מהטיפול ומהצוות – הרופאים, האחיות ואפילו מעובדי כח העזר. שתי הגיסות שלי ילדו בבית החולים הזה והיו מרוצות. וגם הנשים שהיו איתי בחוג התעמלות לנשים בהריון של המועדון יולדות, וילדו ובאו לספר על הלידות שלהן לשאר הבנות בזמן שהיו מאושפזות, סיפורי הלידה שלהן גם היו אופטימיים וכמובן בגלל שכל מעקב ההריון נעשה שם. ואז עוד לא נחשפתי מספיק לכל הפורומים באינטרנט המדגישים עד מזהירים מהנטייה להתערבות יתר בביה"ח הזה. שקלתי לקחת דולה אבל בסוף לא לקחתי. גם בגלל השיקול הכספי. וגם בגלל שתפסתי את עצמי כאחת שלא פוחדת מבתי חולים ורופאים (הרי עברתי ניתוח והיה בסדר...) גקם אמא שלי "עודדה" אותי שהרי בגלל כל הרקע המיוחד שלי, הצוות הרפואי חייב לשים לב אלי יותר מאחרות... הבדיקה תאריך הלידה המשוער היה 28.5.02 וכשעברתי את התאריך הנ"ל התייצבתי יום יום ביחידת הניטור לתהליך הקבוע של בדיקת שתן, ל.ד. , מוניטור, אולטרסאונד ובדיקת רופא. כיומיים לפני הלידה (6.6.02) לאחר שהרופא שבדק אותי יום לפני כן בבדיקה פנימית של צוואר הרחם, אבחן ש "הכל סגור ונוקשה ורחוק" ד"ר מ. בדק אותי ועשה איזה פעולה מכאיבה מאוד "כן אני יודע שאני מכאיב..." וטען שרק כך הוא יכול לאבחן את מצבו של צוואר הרחם "עכשיו אני אעשה לך איזה פעולה ותלכי להסתובב שעתים..." ניחשתי שהוא מתכוון ל"סטריפינג" שעליו קראתי ואמרתי "לא! אם זה כואב אני לא מוכנה!" בסוף אמר שיתחיל ואם יכאב יפסיק.אבל למען האמת אחרי מה שעשה רק כדי "להרגיש" את צוואר הרחם... זה כבר לא היה משמעותי. מאוחר יותר כששוחחתי על כך עם עוד בחורה שהייתה איתי בקורס הכנה ללידה, היא תיארה בדיקה דומה שעברה כ"אונס". דיברנו על כמה זה משפיל כשמכאיבים כך בלי להזהיר אפילו. ביום שישי בבוקר אבחנו מיעוט מי שפיר ובעקבותיו החליט ד"ר מ. להכניס אותי להליך של זירוז. הוא הרים טלפון למישהי. חשבתי שהוא רוצה להתייעץ עם עמית כי הוא התחיל לתאר את המקרה שלי ובו זמנית התחיל לתת הוראות למיילדת התורנית שהייתה שם, ביחידת הניטור. הם דיברו בניהם במונחים מקצועיים ואני חיכיתי שידבר איתי ויסביר לי בדיוק מה קורה. הוא רק אמר שיעשו לי זירוז בשיטה של הג'ל או כדורים שמכניסים לנרתיק, שזה מאוד עדין ולא כואב. ואני הבנתי שיש לי סיכוי לקבל הסבר יותר טוב מהמיילדת שעשתה לי הליך של קבלה ורישום. הוזמנתי לזירוז ב 23.00 בלילה ביום שישי. היו כמה פעמים עד אותו יום שהתייעצתי עם אמא ועם מדריכת ההכנה ללידה ועם ע' - המטפלת שלי באקופונטורה בקשר לזירוז טבעי. אמא התנגדה כי זה התערבותי מדי ואמרה שצריך לסמוך על הרופאים ועל הגוף, שעדין יש סיכוי שזה יבוא לבד. ע' הזהירה אותי שאם מכריחים את הגוף לעשות משהו שהוא לא מוכן עדיין זה תמיד יכאב יותר (אבל היא עצמה לא הייתה פנויה לטפל בי כי בעצמה עמדה ללדת ולא רציתי ללכת למטפל שלא מכיר אותי ואת כל הרקע הרפואי שלי) אפילו ד"ר מ. אמר שאם אני מכירה מישהו מוסמך ואמין שאפנה אליו וגם שאל בעוקצנות אם הבטיחו לי שהם יכולים למנוע את הדימום בלידה שמבחינתו זו הסכנה האמיתית ואותי דווקא זה לא הטריד בכלל. הזרוז בקיצור הגעתי ביום שישי בלילה לזירוז עם אבי וכל הציוד שארזנו (שמן נבט חיטה, כדורי טניס בתוך גרב, תה צמחים להקלה על הכאב, רסקיו וכו') וכמובן תכנית לידה מפורטת + שלט מפואר "הנקה בלבד" עם ציור של בקבוק ועליו x גדול ואדום. בכרטיס מעקב ההריון שלי היו כתובות הוראות מדויקות באיזה מצב יש לתת לי מנות דם. ליתר ביטחון (בעיקר לאור הניסיון שלי במפגשים עם רופאים חדשים) נכנסתי לאתר של מכבי באינטרנט והדפסתי בצורה מסודרת את כל התוצאות החריגות של בדיקות הדם שעברתי במהלך ההריון כדי שהרופאים יידעו בדיוק מה נורמלי ומה חריג אצלי. איך שהגענו התברר שרוצים לתת לי פיטוצין. כל הזמן זכרתי שרותי קרני הורביץ קוראת לו "פיצוצין" בגלל הכאבים שהוא גורם. אני לתומי קיוויתי שיעשו לי עוד פעם אולטראסאונד ויראו שכמות המים תקינה ואני אוכל לחזור הביתה ולתת לתהליך (שברור לי שכבר התחיל) להמשיך ולהתפתח באופן טבעי, אבל הבהירו לי שאין כל טעם למשוך את זה. הם רק ממלאים את ההוראות של ד"ר מ. ובסמכותם להחליט באיזה שיטה להשתמש. אם זה לא נראה לי אני יכולה ללכת, על אחריותי כמובן, הם לא מכריחים לשום דבר. אבל אם אני נשארת עלי להסכים לכל פעולה. ביקשנו שיתנו לנו לחשוב. התקשרתי ב 24.00 בלילה לד"ר מ. שתמך בהם כמובן. לא היה לי אומץ "לקחת את גורלי בידי" ונשארתי. הכניסו אותנו לחדר שהוא לא חדר לידה, אבל חדר פרטי עם מיטה מתכווננת, עם כורסה מיוחדת לבעל, ואפשרות לכוון את המזגן והתאורה . המיילדת שהרכיבה לי את העירוי עם הפיטוצין טענה שהוא הרבה יותר טוב מהג'ל. שאלתי אותה מה אני ארגיש? היא אמרה שבקצב טפטוף של 10 טיפות לשעה אני לא ארגיש כלום. מאחר והרעש של המוניטור הפריע לאבי החלשנו אותו עד שכמעט לא נשמע. ניתוח 1 אח"כ העלו את הקצב ל 20 טיפות. הצירים התגברו.אני ואבי היינו מרוכזים בנשימות. תוך כדי שאני נשענת עליו בעמידה. אחרי 3 צירים אמרתי לו לבקש שיביאו לי כדור פיזיוטרפיסטי. איך שראתה אותו המיילדת במסדרון היא אמרה: " כן , אני יודעת המוניטור צפצף... אני באה.." התברר שהמוניטור ירד ל 50. ואנחנו לא שמנו לב בכלל (וגם לא שמענו...) מיד התחילה בהלה: מלא אנשים נכנסו לחדר, מיד הפסיקו את הפיטוצין, אמרו לי לשכב על הצד ולשאוף חמצן הבהילו אותי לחדר הניתוח ואמרו שזה יהיה בהרדמה כללית כי אין זמן לאפידורל. הם עשו את זה כ"כ מהר והיו כ"כ לחוצים שברגע מסוים זה אפילו הצחיק אותי.. הייתה שם מיילדת אחת יותר נחמדה שאמרה שבחדר ניתוח יעשו שוב מוניטור ואם הוא יהיה בסדר אז לא יהיה ניתוח. ואכן כך הם עשו והתברר שהדופק של העובר חזר לעצמו. בניתים אני שכבתי שם, חצי ערומה, עם ידים פרוסות לצדדים, לא יכולה לזוז בתנוחה הכי גרועה להתמודדות עם הצירים ורועדת מקור. חיכיתי שיכסו אותי אבל אותם עניין רק העובר. בסוף נתנו לי לרדת וללכת לבד חזרה לחדר שלנו. ואז החליטו לעשות הפסקה עם הפיטוצין לכמה שעות שבמהלכן כבר התפתחו צירים משלי. בינתיים ניסיתי לעמוד ולהתנועע כדי להקל על הכאבים אבל המיילדת שנכנסה מדי פעם טענה ש"העובר שלך לא אוהב את זה" בגלל שהמוניטור הראה על ירידות דופק והכריחה אותי לשכב. אפילו אבי לא היה יכול לעשות לי מסאז' בגב כי היא טענה שיש לו חשמל בידים וזה משבש את המוניטור. במהלך השעות האלה נדנדתי לאבי כמה פעמים שיזעיק את אמא שלי אבל היא התמהמה. אבי עצמו הזעיק את שלומי כדי שיתמוך בו... אחרי כמה זמן (אני כבר לא זוכרת) או כשהגיעה משמרת חדשה של רופאים ומיילדות, הוחלט להחזיר את הפיטוצין והפעם בקצב של 5 טיפות לשעה. לפני שחיברו אותי שוב, אפשרו לי ללכת להתקלח ולהתרענן עם השגחה צמודה של אבי. ושם קצת נהניתי מהמים החמים אבל רק לזמן קצר. אחרי שחיברו אותי שוב לפיטוצין הצירים היו כבר מאוד כואבים ובין ציר לציר ממש ניקרתי. כבר חלמתי על הפטידין שיאפשר לי להתמסטל ואולי לישון קצת. אם אני זוכרת נכון גם ה 5 טיפות לשעה השפיעו קשה על דופק העובר. ואז נכנסו שוב מלא רופאים, כנראה משמרת חדשה ואחד מהם בדק אותי בדיקה מה זה חודרנית אבל הבנתי שהוא מאבחן יותר ממחיקה ופתיחה וגובה ראש העובר (אמר משהו על ספינות) והוא קבע שאני ב 3 ס"מ פתיחה מה שאומר שאפשר לעבור לחדר לידה ולהתחיל בהליך של לידה רגילה למרות שלא מבטיחים שזה יסתיים בלידה רגילה. והוא גם קבע שאין מניע להשתמש באפידורל למרות שמישהו אחר בצוות היסס בקשר לכך. ואז בעקבות הבדיקה שלו גם ירדו לי המים (לא שאני טוענת שגרם לכך בכוונה) והתברר שאלו מים מקוניאלים והסבירו לי שיעשו עוד בדיקה שבה לוקחים ph מהראש של העובר כדי להעריך אם הוא יכול להחזיק מעמד "כי אנחנו מעריכים שלא תלדי תוך 40 דקות" ולפי זה יחליטו אם להמשיך בלידה רגילה או לעבור לניתוח קיסרי. ואז הגיעו הרופאה הצעירה והמיילדת הקרירה שאמרה לי להרים את האגן וכדי להגביה אותו הניחה מתחת לישבני החשוף כלי המשמש סיר – הפוך וזה היה מאוד לא נוח ולא נעים במיוחד עם הצירים "אני צריכה שתשתפי איתי פעולה" אמרה לי הרופאה. אפילו שקראתי וידעתי על הבדיקה הזו, חוויתי כמאוד חודרנית ומכאיבה. כעבור זמן קצר שוב הופיע כל הצוות ואחד מהם נראה מבוגר וסמכותי יותר אולי מנהל משמרת או משהו כזה. וכולם הסבירו לי בסבר פנים חמור שהבדיקה אומרת חד משמעית שצריך ניתוח. באותו רגע רק רציתי הקלה על הכאבים. אני זוכרת שהרופא המרדים הגיע מהר יחסית. מבעד למסכת החמצן ולכאבים גם הוא היה צריך ללמוד עכשיו את כל ההיסטוריה הרפואית שלי. ואז אמרתי לאבי שיראה לו את הרשימה של התוצאות החריגות שהכנתי והוא די התלהב מההשקעה ומהסדר. למרות שהייתי צריכה לראות בו מעין מושיע, גם באותו הרגע חשתי אכזבה מכך שאני עומדת לקבל אפידורל שנחשבה כמעט למילה מגונה אצלי (ולמעשה גם עכשיו) וגם חשבתי לעצמי אם במילה ניתוח אז למה לא הרדמה כללית? ניתוח 2 וכך הגעתי שוב לחדר הניתוח הפעם בלי לחץ. השעה הייתה 11 בבוקר יום שבת. מרגע שנכנסתי לשם לא הפסקתי לרעוד. רעד בלתי נשלט שרק הלך והתגבר בעקבות האפידורל. מבחינתי רעדתי מקור . הרי בניתוח כיס המרה דבר ראשון דאגו לחמם אותי וכאן, גם כשהמרדים הואיל בטובו לשים לי צינור אוויר חם זה כמעט לא עזר. שכבתי שם "פרוסה" על השולחן הצר והקר. הידיים פרוסות לצדדים, אחת עם עירוי והשנייה עם מד לחץ דם שמתנפח מעצמו כל הזמן. מסכה על הפנים, שמגבילה את יכולת הדיבור. הרגלים פרוסות לצדדים כל החלק התחתון ערום וחשוף לגמרי לעיני כל הצוות הרפואי והאורות החזקים ואז הגיע הקטע של האפידורל. שכבתי על הצד בלי יכולת לראות מה קורה בגב שלי. קיבלתי פקודה לא לזוז אך זה היה בלתי אפשרי עם הקור והרעידות . אחות עם מסיכה החזיקה אותי שלא אזוז אבל לא יכולתי שלא לזוז כל פעם שהרגשתי את הדקירה (זו של ההרדמה המקומית, הקטנה) "לא! לא לזוז"! צעק עלי הרופא המרדים כנראה שגם היה לי ציר באותו רגע וזה היה די סיוט לעבר את הצירים בתנאים כאלה. למרות שהאחות החזיקה אותי חזק לא יכולתי שלא לזוז. כל דקירה כזו פשוט הקפיצה אותי. אני בטוחה שאם היו מחממים אותי יותר היה לי קל יותר לא לזוז ובטח הייתי רפוייה יותר. אבל תגובתו של הרופא הפחידה אותי: חשבתי לעצמי מי יודע איזה נזק בלתי הפיך גרמתי לעצמי עכשיו? ובו בזמן היה עלי לתת אמון מלא במיומנותו של הרופא. אני בקושי זוכרת את כל התחושות האלה שמתארים: זרמים חשמליים וכו' בתהליך הזה של האפידורל. אני זוכרת היטב את התחושה של איבוד התחושה ברגליים. זה לא נעים בכלל... אח"כ הרופא דרש לדעת למה אני עדיין זזה? הרי כביכול כבר לא כואב לי. אח"כ כשההרדמה כבר כן השפיעה הוא דרש שוב לדעת למה זזתי? אמרתי לו שכנראה אני פשוט רגישה מאוד בגב (הרי המחט של בדיקת מי השפיר היא לא יותר עדינה ולא גרמה לי לקפוץ ככה). הרופא "השוויץ" באוזני שאר הצוות על הבדיקות המסודרות שהראתי לו. בשלב מסויים שמו לי"וילון" מבדים ירוקים שהסתיר ממני את כל מה שקורה מהחזה ומטה. הצוות דיברו בינהם על העניינים שלהם ואני לא הבנתי למה אף אחד לא מתייחס אלי עד שביקשתי מאיזה אחות שתכסה אותי והיא אמרה שהיא לא יכולה כי כל מי שמאחורי ה"וילון" הוא "סטרילי" היחיד שלא היה סטרילי הוא המרדים שאליו התחננתי כדי שיכסה/יחמם אותי כדי שאפסיק לרעוד והוא אמר שלא בגלל הקור אני רועדת ושזה לא יעזור אם הוא יכסה אותי. שאלתי אם יתנו לי להחזיק את התינוקת והוא אמר שבטח אז שאלתי אותו איך לדעתך אני אחזיק אותה או מה אני אעשה איתה אם יש לי כזה רעד? אז הוא אמר שאחרי שיוציאו אותה הוא ייתן לי משהו להפסיק את הרעידות למעשה אותו רופא מרדים הוא היחיד שקצת התייחס אלי . הוא הסביר לי שכשיוציאו את התינוקת אני לא מייד אשמע אותה בוכה. לבסוף כשכן שמעתי אותה בוכה אמרתי לעצמי נו בטח אם לי כ"כ קר אז לה בטח עוד יותר. אני זוכרת שמישהו מהצוות אמר שהיא דומה לי ואני אמרתי לעצמי שבטח הם אומרים את זה לכולן. ואז ניגשה אלי איזה בחורה עם המסכה והכל והציגה את עצמה כרופאת ילדים ואמרה שהתינוקת בסדר רק שהעור שלה קצת מקומט או יבש בגלל שהיה מיעוט מים. באיזשהו שלב הרופא מרדים אמר לי שארגיש מעין "משיכות" בבטן. התחושה הייתה כאילו אני חוטפת אגרופים בבטן העליונה. זה נורא כאב ולא הבנתי למה אף אחד לא מתייחס אלי? למה נותנים לי לסבול כך? היה איזה רגע שאמרתי לעצמי מה שאני עוברת כאן זה סיוט אחד גדול כי זה בנוסף לקור ולרעידות הבלתי נשלטות, הרגשתי איך הצוואר שלי הולך ונתפס בעקבות הרעידות האלה וצעקתי אני בטוחה שצעקתי וקראתי לרופא המרדים ונדמה לי שהוא אמר שזה עוד מעט נגמר. באיזשהו שלב ראיתי אותו "נשען" על ה"וילון" ומסתחבק עם שאר הצוות. אז אמרתי לו שאם הוא כבר עומד שם לפחות שיחמם אותי ואז הוא החזיק לי קצת את היד, זו הייתה הנחמה היחידה שקיבלתי. בשלב מסוים הביאו לי אותה עטופה כולה בבדים ירוקים ורק הפרצוף הקטן שלה מבצבץ. הגישו לי אותה כדי שאנשק אותה ומיד לקחו אותה. במצב שבו הייתי לא הייתי מסוגלת לעשות איתה יותר מזה.. היא נולדה 2200 וקיבלה אפגר 8/9 אחרי שבהערכת משקל נתנו לה בין 2600 ל2800... אח"כ כנראה הרופא מרדים אני זוכרת שראיתי אותו מוסיף עוד חומר לאינפוזיה שלי אני מנחשת שזה היה שוב אותו פיטוצין ידוע לשימצה שגורם להתכווצויות חזקו ת של הרחם כדי לעצור את הדימום ובמשך כל אותו זמן עדיין חשתי באותן בעיטות לבטן אח"כ אני זוכרת רק שהרופא מרדים הוריד לי את המסכה מהפנים וכנראה גם הרעידות פסקו. כשהתעוררתי כבר הייתי בחדר התאוששות... אמא, אבי והילה – חברה שלי שהגיעה בינתיים, נכנסו לסירוגין לבקר אותי וסיפר על מה שעבר עליהם בינתיים: איך שהכניסו אותי לחדר הניתוח המיילדת הקרירה אמרה להם לפנות מהר את החדר ולחכות בחדר ההמתנה כי התינוקת תצא מהר מאוד. הם היו בלחץ לפנות את כל הדברים וחיכו, כנראה בחדר ההמתנה של חדרי הלידה, בעוד שהתינוקת יצאה מחדר הניתוח. במקרה, אמא ראתה את המיילדת שחיפשה את אבי ולא מצאה אותו וכך יצא שאמא שלי, היא זו שליוותה אותה לתינוקייה. כשאבי הגיע לשם היא כבר קיבלה את כל הטיפולים וההתערבויות ואבי התעצבן כי רצה לבקש שיחכו עם החיסון... בחדר ההתאוששות היינו רק אני והאחות שהשגיחה עלי. כל כמה דקות היא ניגשה אלי ולחצה לי על הבטן. זה כאב כמובן אך היא אמרה שהיא חייבת לוודא שאני לא מדממת. ניסיתי בזהירות להזיז את הרגליים והוקל לי מאוד כשהצלחתי להזיז את האצבעות . אני זוכרת ששכבתי שם, משחזרת כל הזמן את מה שעברתי ואמרתי לעצמי גם אם יגידו לי "לא נורא, העיקר שהכל מאחוריך..." אני אומר להם שזה לא כך! עברתי חוויה קשה והיא חלק ממני עכשיו. אני חושבת שלא חשבתי בכלל על התינוקת באותם רגעים. התינוקת אח"כ העבירו אותי למחלקת יולדות. אחרי הטראומה שעברה עלי, האחיות שם נראו לי כמו מלאכים בלבן הן היו הרבה יותר אמפטיות. בהתחלה הייתי לבד בחדר אך עד מהרה הגיעו לשם עוד 2 יולדות שהלידה שלהן הפכה לקיסרי ברגע האחרון. בערב הגיעה אחות שעזרה לי לקום מהמיטה, להתלבש, ויצאתי למסע על גבי כסא גלגלים, לראות את התינוקת שלי. הוסבר לנו שהיא סובלת מ"פוליציטמיה" ומהסיבה הזו, וגם בגלל מידותיה הקטנות, גזרו עליה "הפסקת כלכלה" יענו צום. כך שבמילה לא היה מה לדבר על הנקה. וכך החזקתי אותה בידי, קטנה קטנה עטופה היטב בשכבות ושמיכות, צינורית דקה יוצאת לה מהפה, הזרוע הקטנה שלה מונחת על קרש קטן ועטופה בהרבה תחבושות המקבעות את העירוי. ניסיתי להצמיד אותה אלי כמה שיותר כדי ליצור מגע של עור בעור. אך זה לא ממש התאפשר. למחרת, מצאנו אותה בתוך אינקובטור עקב הצהבת שהתפתחה. האחות סיפרה לנו שהיא בוכה הרבה ואפילו המוצץ לא עוזר. "היא הבינה שאוכל לא יצא לה מזה" אמרה. המראה שלה בתוך האינקובטור, עם כל החוטים והצינורות והתחבושת על הראש, כדי לכסות את העיניים, היה בהחלט לא נעים. לא יכולתי שלא לחשוב מה אני עשיתי או לא עשיתי במהלך ההריון שזו התוצאה? נזכרתי בסדנת הכנה להנקה, שבה הומלץ לתת לתינוק למצוץ את האצבע של האבא, עד שהאם תתפנה להניק. אז כשהיא שכבה שם ובכתה בתוך האינקובטור, נתתי לה למצוץ את האגודל שלי וזה אכן הרגיע אותה פלאים, אפילו שלא יצא ממנו חלב... מעיון בתיק הרפואי שלה, למדנו גם על השן החותכת שהקדימה מאוד לבקוע...ואפילו כבר ביקר אצלה מומחה פה ולסת שקבע שהשן יציבה בינתיים וצריך לחזור לביקורת בגיל חודש... השאיבה ביום ראשון בערב התחלתי לשאוב במשאבה של ביה"ח שהועמדה לרשותי. מאחר ובתינוקייה שומרים חלב שאוב רק לארוחה הבאה הקרובה, ומאחר ולא מוכנים לתת חלב שנשאב מחוץ לבית החולים, כי לא יודעים באיזה תנאים הוא נשמר, קיבלתי הוראה לשאוב ו...לזרוק עד שיהיה מותר לה לאכול. ביום שני אחה"צ, יכולתי להיות גאה בכך שהארוחה הראשונה בחייה, הייתה החלב שלי, ששאבתי במאמץ רב. האחות מדדה את הכמות במזרק והעבירה אותו לבקבוק גדול. היו 5 מ"ל בסך הכל שזה בדיוק הנפח של הפיטמה. בדיעבד אני יודעת שאפשר היה לתת לה ישירות מהמזרק. כך אף טיפה לא הולכת לאיבוד. לא ניסיתי להניק. כ"כ קטנה, עם כל החוטים והצינורות... פחדתי שאם אלחץ או אמשוך בטעות את אחד החוטים זה יכאיב לה בנוסף למה שבטח כבר כואב לה. במחלקת היולדות הביאו את התינוקות לאימהות והאחיות עברו בין החדרים ושאלו מי צריך עזרה. צמוד לתינוקייה היה חדר הנקה שבו התקיימו ההדרכות להנקה ולטיפול בתינוק וגם שם אפשר היה לקבל עזרה. אבל את התינוקת שלי אסור היה להוציא מן התינוקייה אפילו לא למסדרון וברוב הזמן לא הייתה אחות פנוייה כדי לעזור לי. הכמויות שהיא אכלה הלכו וגדלו והחלב ששאבתי במאמץ רב, עד מהרה לא הספיק (ואני מודה שלא הקפדתי על ה "כל 3 שעות") והיה צורך ב"תוספת". ביום החמישי לחייה התגלה דם בצואה. הרופא הסביר לנו שהסיבה לכך יכולה להיות זיהום, אלרגיה לתמ"ל על בסיס חלב פרה או מחלה כלשהי של פגים. ולכן שוב הפסקת כלכלה ושוב בידוד באינקובטור + אנטיביוטיקה ומלא בדיקות. וכמובן בכי רב. הפעם היה זה אבי שגילה שיטה מיוחדת להרגיע אותה...הוא הכניס את הידיים שלו דרך ה"חורים" של האינקובטור, הרים אותה והתחיל לנענע אותה באוויר, בתוך הקופסה, בתנועות לא סימטריות, (בניסיון לשכנע אותה שהיא עדיין ברחם ואמא עולה במדרגות...) מיד הפסיקה לבכות ואפילו פתחה עיניים! זה היה רגע באמת מרגש. אך בכל זאת היו רגעים של בכי ממושך. מדי פעם האחיות נתנו לה גלוקוז כדי להרגיע אותה. הבכי או – מה קרה איתי בינתיים? בשיעורי ההתעמלות לנשים בהריון של מועדון היולדות, המורה הסבירה לנו הרבה על מה שהיא כינתה "יום הבכי ההורמונלי" היא טענה שלא מדברים מספיק על התופעה הזו, גם לא בספרים. אני ידעתי טוב מאוד למה אני בוכה! ובכיתי הרבה. בכל רגע שבו הייתי לבד עם עצמי. אפילו במקלחת, אפילו בשירותים. כל הזמן שחזרתי את מה שקרה וניסיתי לנתח. הרי זה לא שאני חולקת על ההחלטות המקצועיות של הרופאים. חברה טובה שבאה לבקר הביאה לי מתנה - ספר "טיף טף – יומן אלבומי לתינוק" ושם בעמוד הראשון צריך לכתוב כמה פרטים על הלידה ובין השאר יש שורה "והמיילדת_______" ואז חשבתי לעצמי: מי באמת הייתה המיילדת? כ"כ הרבה סיפורים שמעתי על מיילדות כ"כ הרבה ציפייה, תיקווה, חשש מי תהייה ה-מיילדת שלי? שלפי מה שהבנתי, לטוב ולרע היא נמצאת שם ברגע הלידה מלאכית או מכשפה היא נמצאת אתך. אף אחת לא ניגשה אלי ואמרה "שלום אני המיילדת שלכם" (כמו ששמעתי בלידות אחרות). ביקשתי לדבר עם העובדת הסוציאלית סיפרתי לה את כל הסיפור והיא גם ידעה לאבחן ש "אני מתאבלת על חווית הלידה שציפיתי לה ולא הייתה" ביקשתי ממנה וגם מהאחות הראשית, לדבר עם אחד הרופאים שהיה בניתוח. רציתי שיסבירו לי מה היה איך היה למה היה... אך בקשתי זו לא נענתה. חיכיתי כבר לרגע שבו אפגש שוב אם ד"ר מ. אולי ממנו אקבל תשובות (וגם קצת יותר יחס...) הרופאה הצעירה שהגיעה לבדוק אותי עם עוד כמה סטאז'רים ניהלה אתם דיון מעמיק האם יש לתת לי מנות דם או לא? היא הסבירה לי בפירוט רב את הסיכונים ואת ההתלבטות עד שהראיתי לה שוב את ההוראות של ההמטולוגית. זה הצחיק אותי שההחלטות על ההתערבויות הגדולות נעשו בקלות ובמהירות ועל "התערבות" של לתת דם, משתפים אותי בהתלבטות ... ד"ר מ. כשהגיע סוף סוף לדבר אתנו, הוא התנצל על כך שלא יכל להגיע קודם וסיפר לנו שהיה מעורב באופן אישי בתיווך בין משפחות לתרומת איברים....מה שגרם לי באופן מיידי לרגשות אשם – מה אני מטרידה אותו בבעיות הפעוטות שלי כשהוא עסוק בהצלת חיים... שוב הוא הסביר לי שעם הרקע שלי ועם התנאים הספציפיים שהתפתחו אצלי כמו מיעוט המים והאטה בגדילת העובר, זה מה שהיה צריך לעשות. יתר על כן, הוא לקח על עצמו את האחריות למשוך עוד ועוד ולדחות ככל האפשר את הזרוז עד לאתו בוקר עם מיעוט מי השפיר. עוד הוא אמר, שטוב שהשתמשו בפיטוצין, שאת פעולתו אפשר להפסיק בכל רגע, ולא בג'ל, שאין אפשרות לשלוט על השפעתו. "למה כאב לי בניתוח?" שאלתי "אולי רשמו לא נכון את המשקל שלך, ולכן טעו במינון של ההרדמה...." ניסה לשער ואז אמר את משפט המחץ: "אם אתם רוצים לתבוע...." אני ואבי הסתכלנו אחד על השני, אבי חייך ואני חשבתי: לא להאמין, הנה מה שקראתי באינטרנט, אכן מתגשם! אני מנסה לקבל תשובות כדי להקל על הפער בין הציפיות למציאות והוא עסוק בהתגוננות! הרגשתי שהפער בייני לבין "גישת המערכת" הגיע לשיאו במעמד הזה. אני עומדת מולו בעיניים דומעות, "אני לא מבין " הוא אמר " למה במקום להתרכז בתינוקת שאת צריכה לדאוג לה עכשיו...... אולי את לא מבינה שאת כבר לא אותה ילדה – נערה שהיית......." אני מודה שאני לא זוכרת במדויק את כל פרטי אותה השיחה אלא רק את אלה שנחרטו בזיכרוני. אבל איך הוא יכול להגיד שאני "ילדה – נערה" אחרי כל השעות שהקדשתי כדי להתכונן וללמוד על ההנקה... האחות מיכל הגיע יום שלישי ונחרדתי למחשבה שלמחרת אני אמורה להשתחרר כשאני מרגישה כ"כ מסורבלת, בקושי הולכת, ועדיין כואבת. באחד הלילות קראתי 3 פעמים לאחות שתביא לי סיר, כי ידעתי שעד שאצליח להביא את עצמי לשירותים, "יברח" לי... וסיוון עדיין הייתה מאושפזת. אמרו לי לדבר עם האחות הראשית כדי לבדוק אפשרות להישאר עוד יום. היא אמרה שמאוד ישתדלו אבל לא יכולה להבטיח "מקסימום אולי נעביר אותך לגניקולוגית". בהמשך אותו היום בדרך לחדר האוכל קראה לי האחות מיכל (מי שילדה בתה"ש ולא בילתה ב"ביייבי אפרופו" אולי זוכרת אותה: רזה, שיער קצוץ, משקפים. נשמה טובה באמת!) היא בישרה לי שהחליטה מתוקף סמכותה כסגנית אחות ראשית, להשאיר אותי עוד יום, באמת הייתי אסירת תודה. היא גם נתנה לי עצות מעשיות בקשר לבצקות ולאיו מספיק חלב וייעצה לנו איזה משאבה לקנות. הגיע יום רביעי שבו הייתי אמורה להשתחרר ושתי רופאות צעירות נכנסו לחדר כרוח סערה. האופן שבו בדקו את האימהות, נראה לי מאוד שטחי: "יש יציאות? יש מתן שתן? ההמוגלובין בסדר? או. קיי. את יכולה ללכת...." "למה היא עדיין כאן?" שאלה הרופאה את האחות הראשית שההסתכלה עלי, משכה בכתפיה ואמרה בטון מתנצל: "התאוששות קשה". הרגשתי כאילו היא צריכה להגן עלי. ביום חמישי השתחררתי וסיוון נשארה שם עד יום ראשון. כשבמשך כל אותו הזמן אסור היה להוציא אותה אפילו למסדרון. היתה זו שוב האחות מיכל שעזרה לי בהנקה הראשונה. היא באה במיוחד למחלקת התינוקות בסיום המשמרת שלה. ביום שבת, כשניתקו אותה סוף סוף מכל החוטים ואפשר היה להסתובב איתה על הידים בכל המחלקה, זו כבר היתה חגיגה ... השיבה הבייתה ביום ראשון הבאנו אותה סוף סוף הבייתה. ורק עכשיו, שבוע אחרי שנולדה, אפשר היה לנסות לעשות לה "כניסה רכה לחיים" כבר באותו ערב נכנסתי איתה למיטה כששתינו עירומות כדי לשחזר את המגע של עור בעור שאמור היה להיות אחרי הלידה, אבל היא מאוד בכתה... ביום שלישי הגיעה יועצת ההנקה ג'ולי שור ואח"כ גם הייתי אצלה בקליניקה במודיעין. למרות כל המאמצים לא היה לי מספיק חלב, לכן גם הנקתי, גם שאבתי, גם נתתי תוספת תמ"ל. לא היה יום אחד שבו לא קיבלה תוספת, אבל היו הרבה לילות שבהם רק ינקה. שאפתי להמשיך להיניק לפחות עד עד גיל 6 חודשים. בפועל הצלחנו למשוך עם ההנקה החלקית עד גיל שנה בערך. כשעד גיל 8 חודשים עדיין שאבתי. סיוון נשארה באחוזון 5 "ממשיכה להתקדם בעקומה שלה" כדברי אחות טיפת חלב. אך לעומת זאת זריזה מאוד בהתפתחות המוטורית. הרבה פעמים חשבתי לעצמי עד כמה השפיעה עליה חווית הלידה והימים הראשונים לחייה? בבית היא הייתה הרבה על הידים, במנשא, וציצי ללא הגבלה. אבי התגלה כאחד מאותם אבות שחוץ מלהיניק עושים הכל אבל הכל: אמבטייה, החלפת חיתולים, לקום בלילה..... היה לו קשה קצת עם הבכי בהתחלה, כי הוא רגיש לרעש ולטונים גבוהים במיוחד, אבל בסוף התרגל. סה"כ אני חושבת שהייתה תינוקת מאוד רגועה ונוחה. חוץ מאותם פעמים שבכתה בגלל הגזים. זה באמת היה בכי קשה. כשהייתה בת חודש הגענו למחלקת פה ולסת בתה"ש. ידעתי שאנחנו רק באים לביקורת כדי לבדוק את השן שנולדה איתה. אבל הרופאים קבעו שהשן לא יציבה וצריך לעקור אותה אחרת היא עלולה לשאוף או לבלוע אותה חלילה.... איך עוקרים שן לתינוקת בת חודש? בדיוק כמו למבוגרים: נותנים זריקת הרדמה מקומית ועוקרים! כשהיא על הידים שלי כל הזמן. כמובן שהיא בכתה. אבל האמת, מהגזים היא בכתה יותר... אח"כ ביקשתי להיניק אותה והכניסו אותנו לחדר התאוששות והיא ינקה ונרדמה כאילו לא קרה כלום! עוד מחשבות איזה יום שוחחתי עם מישהי שהייתה איתי בקורס הכנה ללידה, שהלידה שלה נגמרה בוואקום. והיא אמרה לי מתוך אסירות תודה לצוות הרפואי: "אל תשכחי, בזמן אחר במקום אחר, את והתינוקת שלך לא הייתן שורדות..." מאוחר יותר, בכל פעם שהכנתי את בקבוק התמ"ל (ולא היו לי רגשות אשם כי ידעתי שעשתי ככל יכולתי למען ההנקה, אבל בכל זאת תחושה כזאת של הפסד...) שאלתי את עצמי מה הייתי עושה באמת אם הייתי חייה בזמן ובמקום שבו אין תמ"ל? ואז הייתי עונה לעצמי: טוב בכל מקרה לא היינו שורדות את הלידה ואז גם לא היינו צריכות להתמודד עם ההנקה.... |
תוכן התגובה: | |
תגובות נוספות
| 16/1/2007 10:41 | אמא שלסיון יקרה! - ר ח ל י |  |
| 16/1/2007 10:58 | אויש אמא של סיוון היקרה - רונה | |
| 16/1/2007 11:26 | אלוהים,איזה ספור.... - גילי אבישי | |
| 16/1/2007 11:28 | אמא של סיון - אני עוצרת כאן דמעות בכוח - אסור אסור היה להם לתת לך לעבור חוויה כזו. - תל אביבית | |
| 16/1/2007 11:39 | תל אביבית יקרה - גילי אבישי | |
| 16/1/2007 11:56 | אמא של סיוון: יהיה לך VBAC פשוט כי זה כל כך מגיע לך !!!! - דפלול | |
| 16/1/2007 12:00 | סיוון יקרה, - לל | |
| 16/1/2007 12:06 | גילי - אני מתכוונת בעיקר לשני דברים שמאד כאב לי לקרוא: - תל אביבית | |
| 16/1/2007 12:16 | אוי, שאני בוכה... - annat | |
| 16/1/2007 13:05 | שעתיים לקח לי לקרוא אותך. בחיי. כל פעם הפסקתי, כי זה היה קשה מדי להמשיך - חני המדווחת | |
| 16/1/2007 13:05 | ואו.. אין מילים. מאחלת לך לידה טובה, מעצימה, וחויה מתקנת!! הרבה בריאות (ל"ת) - עוד שין | |
| 16/1/2007 13:12 | מאחלת לך לידה כמו שאת חולמת - אילה | |
| 16/1/2007 13:34 | אם אני מבינה טוב הרי כבר נלקחה ההחלטה לקחת גם דולה וגם מיילדת פרטית (ל"ת) - גילי אבישי | |
| 16/1/2007 13:52 | גילי, וואלה! עכשיו שמתי לב! זה נפלא!! ואמא של סיון - - לל | |
| 16/1/2007 14:01 | כולי רועדת - ליאתיתי | |
| 16/1/2007 14:20 | תודה בנות, התגובות שלכן זה עוד משהו שלא פירגנתי לעצמי אז - אמא של סיוון | |
| 16/1/2007 15:14 | אוי סיון מתוקה - מאיה של אופק ומעוף | |
| 16/1/2007 18:41 | סיפור ויבק אופטימי - יעל.ש | |
| 17/1/2007 08:32 | לאמא של סיוון וליעל.ש. - ע.פ. | |
| 19/1/2007 00:34 | אמא של סיון יקרה... - רותי קרני הורוביץ | |
| 19/1/2007 18:43 | אמא של סיון, - ריש | |