האחד הוא שבפעם הראשונה שנתנו פיטוצין - גם לא טרחו לספר לה מה זה אומר, ועוד העזו לאיים עליה שהיא יכולה ללכת מצידם, שזו חוצפה מאין כמוה, כשבאמת באמת אפשר היה לדבר על פטידין (לי נתנו פטידין וזה מאד מאד עזר לי לעבור את ההמשך בשלום), וגם - וזה אפילו מכעיס - לא אמרו לה לשים לב למוניטור, לפחות בחצי שעה הראשונה. או בשעה הראשונה. או בכלל. הרי מדובר בזוג הורים שממש ממש בטח לא אכפת לו להסתכל על המוניטור ולקרוא למישהו אם משהו משתנה. מדהים כמה משתפי פעולה אנחנו יודעים להיות כשמדובר בחיים שלנו ושל יקירינו.
הדבר השני שכאב לי לקרוא הוא שבהמשך לא עשו כלום נגד הרעידות - וגם אם שמיכה לא היתה עוזרת - היא בטח לא היתה מזיקה. ומה פתאום הוא כועס עליה? אפשר לחשוב שהיא רעדה בהתנדבות.
זה מכאיב, זה מכעיס, זה מקומם.
אני מעל לכל חושבת שמוכרים לנו את הלוקש הזה שבחדרי לידה יתייחסו אלינו כמו בני אדם, יסבירו לנו, יקשיבו לנו - שטויות במיץ עגבניות. זה לא שונה משום מקום אחר בארץ - צריך לעמוד על שלך, לדרוש תשובות והסברים, ולדבר עם המנהל אם צריך.
|
תוכן התגובה:
|