|
14/3/2001 09:59
|
ענת ב
|
מאת:
|
|
טלי, עוד כמה הרהורים לקלחת...
|
כותרת:
|
אני חצי דקה לפני הפעם השניה.
כבר יש לנו ילד בבית, כמעט בן ארבע, עצמאי, עם סדר יום משלו, והמון כבוד לזמנם ופרטיותם של הוריו, שבמקביל מאוד מכבדים את זמנו ופרטיותו הוא. התא המשפחתי מוגדר, ברור ובטוח, כמעט כמו הזוגיות שהיתה לפניו (היינו זוג שבע שנים לפני שהעזנו להוסיף תינוק לקן.)
והנה, בעוד אפס זמן תפרוץ לה לתוך המסגרת אחות קטנה, תינוקת רכה וחסרת אונים, מחוברת לאמא שלה 24 שעות ביממה, שתגדיר מחדש את כללי הבית לא רק להוריה, אלא גם לאחיה הגדול.
כל יום שעובר עכשיו הוא יום של חסד, עוד יום של מלוא תשומת הלב לבן היחיד, שאמור איכשהוא לפצות על המהומה שתשרור בבית כשתגיע הקטנה ותהפוך את כל סדריו על פיהם. אני בשבוע 41, מצד אחד כבר קצת חסרת סבלנות, מצד שני מושכת כל יום עד למקסימום, עוד הסעה לגן בבוקר, עוד מפגש מרגש אחה"צ, עוד גיחה לחוף הים, טיול לגבעה, לרפת, לגן השעשועים, נסיעה ברכבת לת"א, רק אמא ובן, עוד ארוחת ערב נינוחה, עוד סיפור לפני השינה. כל יום יכול להיות היום האחרון, השקט שלפני הסערה...
מכיוון שכבר למדתי להגדיר את עצמי כ"אמא של" לפני כל דבר אחר, אני נוטה לחשוב שיהיה לי יותר קל. גם כבר "הייתי בסרט הזה", אז אני אמורה לדעת מה הולך להיות... מצד שני, מי יודע, יכול להיות שיהיה הרבה יותר קשה... בכ"ז, לתמרן בין שניים (שלושה, אם סופרים את בן-הזוג).
כולם אומרים שהאהבה לא מתחלקת בין הילדים, אלא מוכפלת, אבל מי מבטיח לי שאתאהב בבתי כמו שאני מאוהבת עכשיו בבני?
ב-19 במרץ יוקרן בחינוכית 23 ב-21:55 סרט תיעודי שנקרא, אני חושבת, "תינוק בא הביתה". נראה לי שווה צפייה, גם בפעם השנייה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
