למשל הציטוט הזה מפי הפסיכולוג: "ברגעים כאלה (כשהילד בוכה בכי קורע לב כשמשכיבים אותו לישון) חשוב שלא להיכנע לתחושות רחמים כלפי הילד. הוא אינו במצוקה, אלא אם כן ישנה בעיה כלשהי שידוע עליה, והוא בסך הכל מחפש את הטוטאליות שביחסיו עם הוריו. ישנם ילדים רבים שפוצחים בבכי היסטרי כשעוזבים אותם בגן, אבל בסופו של דבר הם נכנעים כי הם מבינים שזה מה שטוב עבורם". נכון, באמת תינוק או פעוט מספיק לבכות כי הוא מבין נמה טוב עבורו...
וגןם הכותבת הנכבדת, כדאי היה שתדע על מה היא כותבת, למשל על עקרון הרצף שהוא "טרנד מלפני כשש שנים" לדבריה (ספרה של ג'ין לידלוף יצא לראשונה בשנת 1975), וגם כאן הפסיכולוג הגאון מפליא לדבר, כשאין לו שמוג קלוש על מה: "עקרון הרצף הוליד יצורים שתלטניים שמנצלים את ההורים והופכים אותם לעבדים שאין להם שום חיים משלהם. על פי עקרון הרצף ההורים הם כלי עבור הילד, שדבוק אליהם כל היום". מי שלא מתבסס על כתבות דביליות באינטרנט יודע שעקרון הרצף דוגל בכך שהילד צמוד להורה, במעשיו היומיומיים, ולא להפך. והמצב אצלנו: עד גיל שנתיים הילד ישן על מזרון משלו צמוד למזרון שלנו ולקיר (כך לא יכול היה ליפול משום גובה, ולא להימעך), ובגיל שנתיים עבר בתוך לילה אחד לחדר משלו, מרצונו, ומאז אפילו עם גרר אי אפשר לגרום לו לישון איתנו. הוא גם ילד בעל גבולות ברורים בהרבה משל חבריו שהושארו לצרוח במיטתם ויכולת חברתית מופלאה.
|
תוכן התגובה:
|