7/6/2002 20:33
|
איריס גוב
|
מאת:
|
כמה מחשבות בעקבות תגובותיכן, וכמה מילים לנועה, מירב ורותי
|
כותרת:
|
ברשותכן, אבקש לחלוק עמכן כמה ממחשבותי בעקבות תגובותיכן. כתבתי את סיפורי הלידות שלי לעצמי כדי לסדר את מחשבותי ולנסות למצוא היגיון בתקופה מעורערת שעברתי בסמוך ללידתה של אלה (היות ואני מזוהה כאן בשמי המלא, ותקופה זו כרוכה בחייו של אדם נוסף, אני בוחרת שלא לפרט) ולא חשבתי לפרסמם כאן מפאת אורך הכתוב. לפני מספר ימים התפרסמה כאן באתר הודעה שנגעה בליבי, חשתי המון עצב וכאב זורם אלי מבין השורות, למרות שהיתה עטופה בנימה עליזה ואופטימית, ורציתי להושיט יד לכותבת ההודעה. לא ידעתי כיצד, ואז עלה על דעתי שאולי פירסום הדברים יגיע לכתובת הנכונה, ויקל אולי ולו במעט. לשמחתי, והתרגשותי קיבלתי מייל מאותה אישה (אין מילים היכולות לתאר את ההתרגשות שאחזה בי למראה הדברים שכתבה לי), הדברים הכתובים להלן הם חלק מתשובתי אליה:
לעניות דעתי החוויות שאנו עוברים במהלך חיינו, לא קורות לחינם. אין חוויות "טובות ו"רעות". יש חוויות. חוויות שמטרתן האחת ללמדנו שיעור על עצמנו, וכשהשיגו את מטרתן, הנעימות שלהן אינה רלבנטית, והן נותרות כקליפה ריקה מיועדת להשלכה לאחר שהתוך נספג ועוכל.
תודה לכולכן על תגובותיכן, אך אנא קבלו את דברי בערבון מוגבל, אלו דעותי ומחשבותי שלי בלבד ואין בהם כדי להעיד ולו ברמז על איזושהי אמת אבסולוטית.
נועה, אכן שמה של אלה לא מיקרי הוא, וכשמה כך תיקוותי כי תמצא את הדרך לאלוהי שבליבה, ולי כתזכורת לצעוד באומץ בדרך החיים שהזדמנה לי ולא לחפש מחסה מסמא בשוליה. אמן.
מירב, אלוהים תמיד עימי.
ורותי, יש משהו שאני כמהה לו בכל נימי נשמתי – לדעת מי אני.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|