שיקי שלי, בת עוד מעט 8, והיתה ככה מגן חובה. לא היו טלפונים מגננת וגם לא היו בכלל בעיות חברתיות, אבל מאד מאד לא אהבנו את צורת ההתנגות הזו גם בבית וגם מחוץ לבית. מה שעזר אצלנו זה הרבה מאד שיחות בנושא, "אימון" איך להתגבר על הכעס לפני שהיא מתפרצת, הרבה נסיון להראות איך זה מרגיש מהצד השני (אמפטיה - זו בכלל התכונה החשובה ביותר בעיני אצל כל אחד, ובמיוחד אצל ילדי), פידבקים חיוביים, ועוד שיחות. השנה חל שיפור היסטרי ממש. שלא לומר היסטורי. בדיוק אתמול בערב היא תפסה אותי לשיחה כשהיא במיטה בערב ואמרה לי: "את יודעת שאני כבר כמעט לא כועסת ולא מתפרצת ולמדתי לשלוט בכעסים שלי". אמרתי לה ששמתי לב בהחלט וכל הכבוד. אז היא אמרה: "עכשיו אני יודעת שאני אצליח בחיים כי אני מצליחה לשלוט על התכונה הכי גרועה שלי". (((-: אצלה מאד מאד עזר כשהסברנו שוב ושוב שאם היא לא תשלוט על הכעס והתפרצויות הזעם, ילדים לא ירצו להתחבר איתה, היא לא תוכל להיות "בוסית" טובה כשתגדל, אנשים לא ירצו שהיא תעבוד אצלם וש"היא לא תצליח בחיים" (נראה שזה הדבר שהכי מאיים עליה כבר מעכשיו LOL!!!!).
|
תוכן התגובה:
|