לעניות דעתי, אין ולא כלום עם יכולת החשיבה שלנו והחופש האמיתי. דומה הדבר, למשל, ליכולת הראיה שלנו - אנו מעצם טבענו כגוף בשר ודם ובהתאם למגבלותיו של הגוף הזה מסוגלים לראות בספקטרום מסוים בלבד. האם הראיה שלנו היא הראיה המוחלטת, האם לא קיימים ספקטרומים נוספים? בוודאי שכן, למשל חרקים רואים בספקטרום האולטרא סגול. כך גם חשיבתנו, כפי שציינת בעצמך, תלויה במילים, שמעצם טיבען מוגבלות ולא מסוגלות לתאר חופש מוחלט או אמיתי. לכאורה, אנו כלואים ברשת, מנסים נואשות למצוא את החופש האמיתי, את האושר, החרות (כל המילים המנסות לתאר את אותו דבר מוחלט, שמילים לעולם לא תוכלנה לגעת באפס קצהו). אנו מצויים בפרדוקס מן החצוי היחסי והפגום מנסים למצוא דרכנו אל השלם, כאשר העולם החומרי בו אנו חיים לעולם לא יוכל להגיע לשם, הרי הוא בחזקת "קיים" רק בזכות טבעו היחסי החומרי, אם האור והחושך לא היו האחד ההופכי של השני, והיו מגיעים לשלם ממנו נגזרו, אזי היו מתבטלים ולא קיימים עוד. אך, אנו זקוקים לעולם החומרי, ולגוף החומרי, כי מעצם היותו חצוי, מתעוררת בו הכמיהה והכיסופים להתאחד בחזרה עם השלם. ללא כמיהה וכיסופים אלו לא תתכן חזרה. אני לא יודעת כיצד לעשות כן. דומה הדבר, לחזרה לעצמי מתוך עצמי, כדי להגיע לאמת, צריך לבטל את ההבל, לוותר על ה'אני', הכובל אותי אליו ביכולת החשיבה, האנטלקט, וכל אותן תכונות הגורמות לי מזה כמה ימים, לעסוק בפילוסופיה בגרוש, המזינה את יהירותי, ולא בטוח מקדמת אותי למטרה הנכספת. לפעמים נדמה לי, כי ביום מן הימים אתעורר מהחלום, ואצחק על איריס זו שהתענתה במחשבותיה, וכתבה בפורום, ועל יהירותה, וחייה, כשחקן על הבמה שבתום ההצגה פושט תחפושתו וחוזר להיות הוא האמיתי. ביום מן הימים... בחסד אל.
|
תוכן התגובה:
|